"עד 120" כולנו מאחלים ביומולדת, אבל כמה אנשים באמת רוצים
להגיע לגיל הזה? לחיות כל כך הרבה? עד 120?! החיים גם ככה
ארוכים, שניה יכולה להרגיש כמו דקה ודקה יכולה להרגיש כמו שעה.
אתה יודע שזה יחזור ויכאב, אבל יעלם. אתה יודע שזה יעלם,
יעבור, אבל ישאיר אחריו צלקת.
יש רגעים שאנחנו סובלים, אבל עם זאת גם נהנים. החיים מלאים
בתהפוכות. פעם אתה למעלה פעם אתה למטה, והבלבול שנוצר בדרך
מקשה עוד יותר. החיים הם רגשות. רגשות שאנו חווים יום יום ואין
רגש שירגיש מקופח. הם הכלי של החיים.
כן, אתה רואה אנשים מתלוננים כמה קשה להם, כמה עצוב, וכמה יכול
היה להיות יותר טוב, ובקושי רואה אנשים שמודים על מה שקורה להם
בחיים, כאלה שאסירי תודה. וזה חבל. אם אנשים יראו את  הצד הטוב
של כל צד רע, ויסתכלו על חצי הכוס המלאה, לא תמיד, מדי פעם,
אולי נשמח לשמוע "עד 120" ביומולדת, ובאמת לחשוב שנהיה מאושרים
להגיע לגיל הזה.
המציאות מראה אחרת, אבל אולי יש עוד תקווה. אנשים עצובים כי
לורדים יש קוצים. אני שמחה, כי לקוצים יש ורדים.