בואו ואספר לכם סיפור שקרה
כמוהו מעולם לא נשמע
זה היה על הר גבוה ורם
בבית ענק בעמק שטרודל-פארם. (Shtrudel-farm)

זה היה לילה שקט ונעים בתחילת יוני. העלמה האנגלייה אליזבט שרק
עברה לבית אחוזת שטרודל ישנה במיטתה שינה עמוקה. אך עד כמה
שעמוקה היית שינתה, העיר אותה קול נקישות על החלון.
היא התיישבה והסתכלה על החלון.
'זו בטח סתם הרוח' חשבה לעצמה וחזרה לישון. אך כשחזרה ונשכבה,
שוב שמעה את קול הנקישה.
היא שוב הסתכלה על חלונה.
הפעם הוא היה פתוח. אליזבט קמה וסגרה אותו. היא הייתה כל כך
עייפה ולא ביזבזה עוד שניית הרהור. היא חזרה למיטתה ונרדמה.

למחרת בבוקר היא קמה, התרחצה וירדה למטה להכין לעצמה ארוחת
בוקר; היא רק עברה לאחוזה ועוד לא הספיקה למנות משרתת.
כשסיימה לאכול יצאה החוצה לשאוף קצת אויר צח. כשיצאה גילתה
משהו לבן מבצבץ מתוך תיבת הדואר שלה.
'כבר אני מקבלת דואר?!' חשבה לעצמה. היא פתחה את תיבת הדואר
ומצאה שני מכתבים. אחד מז'וזף, אהובה הצרפתי, והשני ללא שם או
כתובת של השולח. היא פתחה קודם את מכתבו של אהובה.

'אהובתי האהובה, אני עסוק מאוד בעבודה. איני יודע מתי אוכל
לבוא לראותך בבתינו החדש.
אוהב ומנשק אותך, בונבוניריטה שלי
ז'וזף.'

אליזבט חייכה. 'גם ככה הבית צריך לעבור שיפוצים עדיף שתשאר שם,
בצרפת שלך' חשבה לעצמה.

כעת, אליזבט פתחה את המכתב השני.

'היה היה מעשה אלים
הרוח נשפה העיפה עלים
הייתה פה אישה
קצת יבשה
גורלה היה מר...'

אליזבט ישבה כמה רגעים, לא זזה ממקומה ובהתה במכתב.
'הא! בטח סתם ילדים שובבים שמנסים להפחיד אותי.' היא אמרה
וצחקה. היא זרקה את המכתב לפח.
עוד מכתב הגיע למחרת,

'המשך הסיפור היה כה עצוב
גורל אכזר - זכרון כאוב
אחד משוגע נבזה ורשע
לאישתו לצאת לבחוץ לא הרשה
ולילה אחד השתגע הזקן
הוא רצח את בנו המסכן
לקח סכין, נכנס לחדרו
צרח כה חזק ורצח את אישתו'

הפעם אליזבט הרגישה מן כאב בחזה. התיאורים פרימיטיביים בלשונם,
אך מחרידים. כמה ידידים עוד לפני שעברה לאחוזה סיפרו כל מיני
סיפורים על רצח ורוחות רפאים ועל סיפורים שקראו בעיתון על
האחוזה הזאת. סיפרו לה שגר שם איש זקן ומשוגע שרצח את בנו
ואישתו ואז התאבד. הם סיפרו לה שנפלה קללה על הבית של מר
שטרודל, שכל מי שגר שם מאז הרצח נעלם. אך אליזבט מאז ומעולם,
אפילו כשהייתה קטנה לא האמינה בנסתרות החיים. היא זרקה את
המכתב שוב, והמשיכה ביומה.
ושוב, יום למחרת הגיע מכתב.

'לקח הזקן אקדח
ירה בעצמו כמו תותח
מאז נפלה קללה איומה
מאז הכל הפך תעלומה
הכל אמיתי, הכל מסתורי
אני מציע לך  - תמהרי
לא איכפת לי לאיפה ואיך
העיקר שלראותך בבית זה לא אצטרך
עדיף שתלכי, עזבי רכושך
אם לא יאבד קולך.'

'נמאס לי מהשטויות האלה כבר!', התעצבנה אליזבט. היא התקשרה
למשטרה, אך הם אמרו שאין בכוחם לעשות משהו בנידון חוץ מלהציב
שוטר מול ביתה כדי שיראה מי שם את המכתבים הללו. היא הסכימה,
ובאותו ערב בא שוטר ושמר על ביתה. למחרת קמה אליזבט ורצתה
לצעוק לשוטר במכונית מול ביתה כדי שיכנס לשתות קפה אך קולה
נעלם.
"עלמתי, אל תדאגי.אני בטוח שזה סתם צירוף מקרים את סתם נלחצת.
אתמול בערב היה קר ושינוי בטמפרטורה כזה יכול לצנן אותך. זה
בטח מה שקרה. אני לא ראיתי אף אחד שם בתיבתך מכתב. אני אבוא
עוד פעם היום בערב. להתראות גברת שרמן"
לאחר שליוותה את השוטר החוצה, הלכה אל תיבת הדואר. היא עצרה
ממש לפני התיבה ובהתה בה. ליבה פעם בחוזקה וחזה כאב. לאט, לאט,
הושיטה את ידה בכדי לפתוח את התיבה. וכפי שציפתה, היה שם עוד
מכתב. היא עמדה והסתכלה על המכתב.
'לא יכול להיות,' היא חשבה, 'הרי השוטר אמר שהוא לא ראה אף אחד
שם מכתב בתיבה!'
היא לקחה את המכתב חזרה הבייתה ופתחה, בפחד, את המכתב.
הפעם כתמי דם היו מוכתמים על הדף והאותיות היו גדולות יותר.

'ציוויתי עלייך לעזוב
אך לא הקשבת - זה לא טוב
תעזבי מהר
כי זה לא ייגמר
הקללה תמשך
תסשה את גרונך'

אליזבט החליטה להשאר ערה הלילה כדי לראות מי שם את המכתב. יכול
להיות שהשוטר נרדם באמצע שמירתו. וכך באותו לילה אליזבט ישבה
ליד חלונה והסתכלה החוצה.
היא חיכתה כמעט כל הלילה, וכשכמעט נכנעה לכוח המשיכה וסגרה את
עינייה ראתה איש רחב וגבוה מתקרב לכיוון ביתה. היא התחבאה
מאחורי הוילון והציצה דרך החורים. הוא התקרב לתיבת הדואר שלה,

הסתכל מסביב כדי לבדוק שאף אחד לא מסתכל ושם מכתב בתיבה.
אליזבט רצה למטה ויצאה מן הבית.
"היי! חכה רגע! למה אתה שם לי את המכתבים האלה? מה אתה רוצה
ממני?" היא צעקה. אך כשהוא הסתובב, אפילו לא הספיקה לראות את
פניו. חשכה ירדה עליה והיא נפלה.
למחרת התעוררה על הדשא. בהתחלה לא הבינה מה היא עושה שם, ואז
נזכרה.
'זה היה חלום?' היא תהתה. היא הלכה אל תיבת הואר שלה ומצאה עוד
מכתב. היא לקחה אותו וקראה אותו,

'הקללה אותי רודפת,
ואת אותי מעייפת,
תעזבי את הבית - את האחוזה
ואל תחשבי על העזה
תעזבי!'

'היום אלך אחריו' היא אמרה לעצמה נכנסה לבית ושכבה לישון. בערב
כשהתעוררה עדיין לא היה חושך אך גם לא היה הרבה אור. היא לבשה
נעליים נוחות, שמה לה בכיס פנס קטן וחלש, שתתה הרבה קפה
והתיישבה ליד החלון בחדר הכניסה.
והנה שוב האיש בא ושם מכתב בתיבת הדואר והלך. היא פתחה את הדלת
בזהירות והחלה לעקוב אחר האיש. כשעברה ליד תיבת הדואר שלה, היא
הוציאה את המכתב ושמה אותו בכיס.
שניהם הלכו בערך קילומטר, ונכנסו ליער. אליזבט הדליקה את פנסה
וכיוונה אותו למטה כדי שהאיש לא יבחין באורו. ופתאום, לאחר
כחצי שעה, כשאליזבט התחילה להתעייף, האיש עצר וקפץ לאיזשהו
בור. אליזבט הלכה בעקבותיו והסתכלה פנימה. היה שם אור. היא
קפצה לבפנים. כשהגיעה לרצפה האיש הבחין בה והסתכל עליה מופתע.
אליזבט הסתכלה מסביב. זה נראה לה כמו חדר. הייתה מיטה, היה שם
שולחן וכיסא ומנורות שמן היו תלויות על התקרה.
"מה את עושה פה?" הוא שאל בקשיחות.
"למה אתה כותב לי את המכתבים האלה?" אליזבט שאלה בנחישות
והראתה לו את המכתב שהוא שם בתיבתה.
"אני רוצה שתעזבי!"
"למה? ואיך הצלחת לגרום לי לאבד את קולי ולהפיל עלי תרדמה?"
"זה לא עניינך!" הוא צעק, התיישב מול שולחנו ושם את ראשו
בידיו.
"ספר לי" אליזבט אמרה ברכות והתיישבה מולו. פחדה של אליזבט היה
עצום אך היא ניסתה ככל יכולתה לשמור על קור רוח.
האיש לא ענה, ושניהם ישבו שותקים.
"אני חייב לגרש כל מי שמגיע לבית שטרודל" הוא אמר פתאום. "יש
עלי קללה" הוא לחש.
"למה יש עליך קללה?" שאלה אליזבט.
"לפני בערך מאה וחמישים שנים אני הייתי מר שטרודל שבנה את
הבית  הזה." הוא הסתכל על אליזבט שנרתעה. "לא, אני לא הרגתי את
אישתי ובני כפי שהיה כתוב בעיתון."
"אז מה קרה להם?"
האיש שתק ואליזבט הסתכלה עליו בסקרנות.
"יום אחד, בלילה סוער בחורף" הוא התחיל לספר, "ישבתי וקראתי
להנאתי ספר ליד האח. אישתי ובני כבר ישנו למעלה. פתאום שמעתי
נקישות על החלון. הסתובבתי לכיוון החלון אך כלום לא היה שם.
שיערתי שאלו סתם ענפים שעפים עם הרוח והמשכתי לקרוא. שוב שמעתי
את הנקישות, שוב הסתובבתי והפעם ראיתי שהחלון היה פתוח. הייתי
בטוח שהחלון היה סגור בפעם שעברה שהסתכלתי - אך הייתי עייף
מידי בשביל לחשוד. ניגשתי אל החלון וסגרתי אותו. כשהסתובבתי
בחזרה, כדי ללכת לכורסא שלי ראיתי למולי איש שקוף למחצה, מלא
בדם. קפאתי במקומי ולא ידעתי מה לעשות."
"הוא היה רוח?" שאלה אליזבט, מרותקת לסיפורו של האיש.
"כן" הוא ענה והמשיך. "הוא אמר לי שאני צריך ללכת איתו. שאלתי
לאן, אך הוא לא ענה, הוא הלך לכיוון הדלת ועבר דרכה. מכיוון
שהייתי סקרן, או שאולי הוא הטיל עלי כישוף, חטפתי מעילי ורצתי
אחריו לתוך היער הזה. הוא ריחף מעל האדמה ונע ביער במשך בערך
חצי שעה עד שהגענו למקום הזה" הוא אמר והסתכל סביב המערה.
"הרוח ריחפה לבפנים ואני קפצתי אחריו. הוא סיפר לי שהוא רוח של
קוסם שנרצח באותו מקום שבניתי עליו את הבית. הרוח רוצה שקברה
יהיה מקודש. הוא אמר לי שהוא מטיל עלי קללה; אני אחייה לעד
ואצטרך לגרש את כל מי שבא לגור בבית הזה בכל מחיר. אני יכול
אפילו להרוג.
הוא נתן לי כוחות. מעט, אך מספיקים כדי להפחיד ולגרש אנשים
מהבית. הוא אמר לי שאני לא יכול לצאת מכאן יותר לעולם עד
שמישהו יבוא לגור בבית שלי ואז אני אצטרך ללכת לשם ולגרש את
האנשים. ואם
הם לא ילכו בעצם אני אצטרך להוביל אותם לפה ולהרוג אותם"
לקח לאליזבט כמה דקות להבין את משמעות הדבר.
"אם תבטיחי שתעזבי, אין לי צורך להרוג אותך פה". הוא אמר
והסתכל על הרצפה.
"מה קרה לאישתך והבן שלך?" אליזבט שאלה.
"הרוח רדפה אותם וגרמה להם להתאבד"
"למה לא ברחת?"
"ניסיתי, אבל כמו שהרוח אמרה לא יכולתי לצאת מהמערה הזאת עד
שיבואו דיירים חדשים לבית שלי."
"אי אפשר לבטל את הקללה?"
"אם יעשו לי לוויה הולמת" היא שמעה לחישה באוזנה - אך זה לא בא
מפיו של האיש שישב מולה.
אליזבט חשבה כמה דקות.

"אני יכולה לארגן את זה" היא אמרה וסיפרה שהיא מכירה כומר אחד
שגידל אותה מאז שהייתה קטנה כי הוריה נהרגו.

האיש עזר לה לצאת מן המערה והיא הלכה ועשתה כמה טלפונים
בדואר.
וכך היה, ז'וזף הגיע בדיוק ללוויה. הם הכינו לרוח מצבה ובה היה
כתוב:
'תנוח בשלום, הרוח של בית אחוזת שטרודל'.
כשהכל נגמר, אליזבט וז'וזף נכנסו לבית, אליזבט סיפרה לו כל מה
שקרה לה והם הלכו לישון. פתאום בלילה, קול נקישות על החלון
העיר את שניהם. הם התיישבו, הסתכלו אחד על השני...
והבית התפוצץ!

ועכשיו אחרי עשר שנים אני מספר לכם את הסיפור הזה...

ואתם וודאי מהרהרים וחושבים
הכיצד יודע אני את הפרטים
לכם על זה אשאיר לתהות
מי אני ומה הספקתי לראות
אתן לכם רמז קטן וקשה
אני צרפתי עצוב ונכה.