הטלפון מצלצל. לא מזוהה. "אלואו"... "אלואו"...
אלואוווווווווו.....
ושוב השתיקה המעיקה הזאת, רק נשימות מעבר לקו, אני שותקת
ובמהירות מעקלת שזה בטח אתה, הרי לפחות פעם בחודש אתה עושה את
זה ואני לפחות פעמיים. וכשניפגשנו בפעם האחרונה לפני חודש בערך
הודענו אחד בפני השני שאנחנו אלה שעושים את זה...
אני ממשיכה לשתוק, למרות שבשעה כזאת לא ממש הגיוני שתתקשר,
בדרך כלל אתה עושה את זה הרבה יותר מאוחר.
ליבי מתחיל לפעום בחוזקה, אני מתרגשת כאילו שאנחנו מנהלים מין
שיחת געגועים כזאת שבה אתה אומר לי שאתה נורא מתגעגע אלי והיום
מרוב שהתגעגעת לא החזקת מעמד וחייגת את מספרי ואני עונה לך
בחיוב, אני אומרת לך עד כמה אני מבינה אותך ויודעת עד כמה אתה
מתגעגע ושאני מתגעגעת אליך באותה הצורה ואף יותר.
השתיקה ממשיכה לשרור ואז לפני הניתוק אתה מסביר שאתה ממש מצטער
אבל אתה נאמן לבחירה שעשית ולמרות כל הגעגועים האלה עדיין לא
מוכן להודות בכך שאתה מעדיף להיות לצדי, מודה שאתה פחדן ובגלל
זה לא מצליח להוציא אפילו לא מילה אחת מהפה, נושם עוד שתי
נשימות ארוכות לשפורפרת שאומרות אבל לפחות אני עדיין חושב
עלייך ואני יודע שחשוב לך לדעת את זה...
ומנתק את הטלפון...
משאיר אותי בלא ידוע, אולי אני סתם פתטית שמעדיפה להאמין
שניהלנו את השיחה הזאת באמת, ואולי זה איזה מעריץ אלמוני חדש
למרות שאני יודעת במיליון אחוז שאין לי אחד כזה...