ראיתי אותך חי בעולם שלך.
והרגשתי רחמים.
אני עוד זוכר אותך בתור אדם נפלא ועמוק שהכרתי. כשידעתי שיש לי
עם מי לדבר. כשידעתי על מי לסמוך.
הגעתי לפה לפני חודשיים ומאז לא דיברנו בכלל.
זה נראה כאילו עבר רק יום מאותו לילה שישבנו שעות, מעשנים
סיגריה אחרי סיגריה ומדברים על הכל.
ואתה... מלטף את השיער שלי ואומר שהכל יהיה בסדר.
אתה ידעת איך לגרום לבן אדם להרגיש.
פתחת את עיניי לאהבה נפלאה שרק אתה ידעת להעניק.
כולם אהבו אותך.
אין על מה להתווכח.
היית לי כמו אח גדול. הייתי עיוור לטעויות שלך, אבל מעיוורון
קסום של אהבה והערכה מושלמת.
היה לי אותך.

כשחיבקת אותי הרגשתי אהבה זורמת בזרימה נהדרת. איטית אבל
מהירה. איטית ומהירה.
דאגת לכולם והאחרון שבדאגות שלך היה אתה, עצמך.
ואז חזרת לפגוע בעצמך.

ועכשיו...
כשאתה מספר לי על הגוונים היפהפיים בשמש,
על האנשים שבחנת הזמן שישבת לך זרוק בירושלים.
וכשהעיניים העמוקות והאדומות האלו מסתכלות בי.
בא לי לבכות.
כי זה אתה.