שבע, שתיים, שבע, חמש, שמונה, שש, תשע.
זה לא מספר אסיר שנחקר, נחשד בפשע.
זה גם לא ברקוד מוצר על מדף בחנות,
ובטח ובטח שזה לא מספר זהות.

שבע, שתיים, שבע, חמש, שמונה, שש, תשע.
לפעמים היה קודר. לעיתים גבל ברשע.
כך נקראתי מהיום בו נשקתי על לחייה של אמא,
במרץ 2002 ועוד שלוש שנים קדימה.

שבע, שתיים, שבע, חמש, שמונה, שש, תשע.
עניתי לרופא בקול רפה וחסר ישע.
חלף לו רגע והנה אני על צג מחשב,
הוא שאל למספרי ולא לשמי, הרהרתי בכאב...

שבע, שתיים, שבע, חמש, שמונה, שש, תשע.
תקופה ארוכה בה לא מצאתי לי אף נישה.
אך הזמן את שלו עושה, וצועק:"לא עוד".
בדרך חדשה. שמי רונן פוקסמן. נעים מאוד.