גשם כבד של תחילת ינואר מתדפק על החלון בחדר החשוך.
לילה.
ברק מבזיק מחוץ לחלון, מתריע מפני פיצוץ קרוב, שולח אור רגעי
אל חליפת הטריינינג הלחה שהיא לובשת.
כחולה ובוהקת.
חולצה ארוכה עם רוכסן לבן באמצע. שני פסים לבנים משני צידי
המכנס.
החדר מחשיך מיד.
האויר קר.
לא מחניק, אבל מכביד.
היא יושבת בקירוס, שתי ידיים חובקות שתי ברכיים צמודות אל
החזה.
מתנדנדת.
מבטה מקובע בנקודה אחת, לא ברור בדיוק איזו.
לא ברור אם היא באמת מביטה בעצם מסויים.
לילה.
טיפות הגשם על החלון מנגנות לה כמו מנטרה קבועה ותמידית.
בעיניה אין יותר אינדיבידואל, רובן ככולן - רק זמזום ארוך
וחד-גוני, אסופת פליטים שברחו מן השמיים ארצה והלכו לאיבוד
בדרך.
יכולה הייתה לחשוב שהחלון בוכה, לו הייתה נכונה להסתכל אליו.
לא.
המקצב המונוטוני המתמשך שבונות הטיפות הולך ונחלש, הסתגלנות
שלה מוכיחה את עצמה גם במבחן הזה, הופכת אותה עמידה מול כל מה
שלא משנה בעולם.
שקט נמתח סביבה ומקיף אותה.
אוטם אותה.
הריצפה קרה.
לא דוקרת, אבל משתקת.
קול דקיק וחלוש מפר לפתע את דממת האלחוט שהשתררה בחדר.
היא משחררת אנחה צרה וקלושה, שברירית, אל החלל.
ועוד אחת.
כמו קטר הפולט עננים אל השמיים, היא פולטת אדים של קול אל אויר
החדר החד והמקפיא.
מבטה המקובע נשבר והיא איתו, שניהם קורסים אל הריצפה ומשתרעים
באפיסת כוחות על אריחי השיש הלבנים.
היא מסתכלת על החלון, עכשיו הם שניהם בוכים.
היא לא לבד.
ורעם.