והעט בי שלט,
ושפך נהרות,
של דיו שחרט,
לעיניי אין סוף שורות

ושאלתיו עד מתי,
וביקשתי בלי די,
אך העט לא עצר, בו רק גבר הרעב,
עד שכילה לו, עד תום, עד אחרון מאביו

וידי מני זעה,
בלי הרף מעצמה,
בתום שנה שלא נעה ,
לא רגשה, לא כתבה,

המחול הנה פסק,
אני מוטל מתנשף,
והדף שנסדק,
מביט בי רושף,

מה אומר לי העט,
כמו ברקים מליבי?
מן האיד הלוהט,
עתה צרוב אל מולי,

אהבה ושנאה,
כשלון, ניצחון,
הפכים הם כולם,
אם כן, מה בי נכון?

מה בתום שתיקתי,
לאות, עשתה בי שנה?
מה לי פרץ, כאוטי, רגעי,
רומז כמו מנגינה?

מני אז בי נגעת,
והקסמת את נפשי,
מהיום בו הלכת,
ושברת את ליבי,

רק הסיתי בלאט,
לא פציתי את פי,
איך יכולתי לדעת,
בלי לשאול מי אני?

יראה אור בקרוב, באסופת שירי ישראל הבאה