החיוך האפל שלך, השתיקה המעיקה, הקודרת...
הולכת יחפה, בעצם לא ממש, עיניה יחפות- גלויות כל כך. שריטה
עמוקה וצורבת בכף רגלה- היכן נעלי?! כנראה כי שכחתי אותן באותו
פונדק דרכים... איך לא זכרתי?! הוסחה דעתי כשראיתי את אותו נער
בעל התלתלים, שראשו בשמים וגופו ממש כאן, והוא הלך לו ומילמל
לעצמו, אולי שר?! מי יודע- כנראה לא אפגוש בו שוב... אז הלכתי-
עם שתי עיני ההוזות- שאלתיו מה הוא חושב? על מה?! על הכל! על
אלוקים בעיקר- הרי הוא הכל לא?! על האדמה הטרשית הזאת, על העץ
הבודד, על הילד הזה שראה ריק ושניים התיימרו לומר כי הוא לא
מבין... על שירה, על המדבר, על הליכה ללא מטרה, על לרצות את
כולם, על חיים של טעם, על מה זה אומר עליו שיש לו תלתלים כל כך
סבוכים ושראשו בשמים?! אך הוא לא ענה, הסתכל עלי במבט דהוי ואז
גילגל עיניו והמשיך... והנה אני יחפה כאן-נעלי באותו פונדק
דרכים... יש למישהו אש? אש? אש? הנה הסלע- הרי אותך ביקשתי!
סלע מצולק, הכל עבר עליך- גשמים, שטפונות ורועים ותועי דרכים.
ואני- מה עבר עלי? אהההההההה... הצעקה הזאת... תצעקי! ולמה לא
בעצם? ואת שרה, מציירת, כותבת וחולמת כל כך המון! תבכי זה טוב!
זה משחרר! אז היא בכתה פתאום..."סליחה, יש לך אש?"  "אש?!,
לא/.. גם אני זקוקה לאש..."  "לשם מה?" שאל אותו בעל התלתלים
הסבוכים ושראשו בשמים  "אה... סיגריה, ואתה?!"  "מדורה... למה
את בוכה?"  "למה ראשך בשמים?"  "ראשי בשמים כיוון שאת בוכה"
"אני לא בוכה, אני אוספת דמעות" "ואני זקוק לאש" "קח!,למה למה
לא ביקשת קודם?!" והושיטה לעברו קופסאת גפרורים. והוא תקע בה
מבט תמוה ושאל "אם היה לך אש כל הזמן הזה, למה ביקשת אש?"  "לא
יודעת, התחשק לי, אולי קיוותי שתבוא ואוכל לשאול אותך אם יש
לך, ואז אולי היית גם עונה לי באותה ההזדמנות למה ראשך בשמים"
"להדליק לך סיגריה?" והושיטה לעברו סיגריה ועישנה באיטיות "למה
את מעשנת?"  "כי אני אבודה וראשי אפוף בעשן"  "אני לא אבוד
וראשי אפוף בענן" לחש,והיא חייכה והדליקה לעצמה עוד סיגריה.
"יש לי גיטרה, רוצה לשמוע?" והיא הנהנה בסתמיות, בטח הוא מנגן
כמו ההוא שראתה במדרחוב לפני חודשיים, חושב שיודע, אך מפיק
צלילי ברזל חלוד. אז הוא ניגן, הראה לה איזה שיר שכתב על אדמה
וים ואנשים שהולכים על הקו ההוא המפריד בינהם, מה זה משנה, הוא
באמת ניגן כמו ההוא מהמדרחוב... אז היא אמרה לו "תביא לי את
הגיטרה ואראה לך מה זה באמת לנגן" והיא פרטה על המיתרים בעוצמה
כזאת שיש רק לה, שרה לו את השיר שכתבה, את המנגינה שמכילה את
כל כולה... והוא-אותו בעל התלתלים הסבוכים- התמוגג... "איך?!
מדהים ממש!" "פשוט לא הסכמתי" ענתה "ידעתי שכולם מצפים שאכשל,
אז נכנסתי לזה עמוק, נטרפתי ממש" והיא כל כך האמינה בו, ידעה
שקיים! אז ניגנה לו ושרה את נישמתה ורצתה רק להתחבר, להתקרב
"ואתה מאמין?" שאלה, והוא קם, נעמד על רגליו ואמר "די, אני
הולך!" "לך! מי צריך אותך בכלל?!" צעקה לעברו. והוא הפנה לעברה
את גבו והחל ללכת... והיא משכה בכתפה ולחשה לעצמה "עוד אחד..."
ונאנחה ואז הוא הסתובב והפטיר ללא קול  "ראשי בשמים כי סתם כך,
אל תנסי להתעמק- אני אדם פשוט".



הקטע הזה די הזוי, פשוט זרמתי עם הכתיבה שלי וזה מה שיצא...
נדמה לי כי כך אדם יכול ללמוד המון על עצמו...