[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







די בי
/
ארבע

השעה הייתה חצות, המבקר עלה על הקו 349, הקו שלי, וציווה -
"כולם, להוציא כרטיסים!"
כולם צייתו, אסור לסרב. זה החוק.
המבקר התחיל בי, הוא הביט בי בהתנשאות, ניצוץ של רוע בעיניו
כחיה טורפת, אבל היה שם עוד משהו, לא ברור... לא התעמקתי בזה.
הצגתי את הכרטיס שלי, עדיין לא התחיל להצהיב אפילו - "עוזי
ברון, בן 38, עוד 49 שנים מתאריך 01.02. נהג אוטובוס, תל-אביב
- אילת, 5 שעות ביום, רק הלוך."
המבקר הידק את שפתותיו, הוא פנה לזקן שישב מאחורי מושב הנהג
במקום השמור במיוחד לגוססים.
"קדימה", אמר המבקר בקור.
"מיד, אדוני הנכבד" אמר באיטיות הזקן, שנראה בן איזה מאה.
"בן כמה אתה?" נבח המבקר.
"שמונים, עכשיו אל תנבח עליי בצורה כזו ידידי הצעיר, אני
שחררתי את המדינה כשעוד היית בחיתולים, חביבי. הייתי בפלמ"ח
אתה יודע... או - הנה זה, בבקשה אדוני הנכבד", הזקן הראה קלף
מצהיב שעליו נכתב שחור על גבי צהוב - "אפריים שדה, פנסיונר,
עוד חצי שנה מתאריך 01.02".
אפריים נאנח, המבקר המשיך לבחור הבא, נראה מרוצה מעצמו על שגרם
לאדם מבוכה. עיקמתי את האף לעומתו, אבל לא הייתי צריך לעשות את
זה.
"עצור את האוטובוס!" צווח המבקר בחימה.
או אז ידעתי שאני בצרות. האלה לא איחרה לנחות. שום קול לא
נשמע, זה לא היה דבר יוצא דופן שמישהו הוכה, אך כעת כל הנוסעים
היו צריכים להמתין לריפוי שלי ובינתיים נתקעו באיזה רחוב זנוח
ורקוב - "אלנבי" היה שמו, הוא היה תקוע בשולי העיר תל-אביב
ואוכלוסייתו הייתה מורכבת מנלוזי החברה. זה היה אחד המקומות
אליהם שלחו את כל הפגומים כי לא מצאו להם מקום אחר. חבל
שהאוטובוס שלי היה חייב לעבור כל ערב במקום הזה, האווירה בו לא
הייתה טובה. בטח שלא בשעה כזו, ועוד עם שיתוק זמני!
ביקשתי מהנוסעים להיזהר ויצאתי החוצה יחד עם המזרק. אחרי הכל,
השעה הייתה חצות הלילה. לא טוב להיות בחצות הלילה באזור של
פגומים. לומדים את זה עם הזמן. חיברתי לעצמי את המזרק, ישר
לתוך אבי העורקים (שאף אחד לא זוכר כבר למה הוא נקרא כך)
וחיכיתי. התהליך לוקח בדרך-כלל 10 דקות, אבל הפעם המבקר באמת
הגזים, הוא הכה בי ישר בסחוס אחד מיני רבים בעמוד השדרה וזה,
על פי המורים, דרש ריפוי של לפחות 25 דקות.
המבקר המשיך בבדיקה - הוא עבר אחד, אחד והשתהה על כמה נוסעים.
בינתיים שקעתי בהרהור על הנשים של היום, ראיתי מודעת סקס וזה
שיקע אותי במחשבות של "למה זה ככה?" באנציקלופדיות היה כתוב
שפעם מין היה חשוב אך מוצנע והשליטים לא אהבו את זה. הם שינו
את הכל כאוות נפשם והזרימו מין ברחוב כמו שמזרימים מים לורידים
של שיכור. חייכתי. איזה דימוי יפה. אמרתי את זה לעצמי כמה
פעמים ולא שמתי לב לבחור שהתקרב.
"למה אתה מחייך? עוזי חיטמן ז"ל אתה לא תהיה."
החיוך התנדף. "ומי אתה בשביל שתגיד לי את זה?" אמרתי, די
בנונשלנטיות והייתי גאה בעצמי על שתחושה כזו הגיעה לי כל-כך
בספונטניות.
החוצפן גיחך, "כי אני משורר,
ואני יודע מה אני אומר.
חייך לעצמך עד בלי סוף,
אבל שתדע שאתה מדמה כמו קוף.
אין לך כשרון,
אתה לא תהיה גדול,
אתה תתרסק כמו אווירון,
גדול,
מגושם,
של המאה ה- 20."
הוא חייך בשביעות רצון. לא יכולתי לעצור את החיוך. "ואתה?..."
חיכיתי.
"גולן שגב, בן 23, עוד יותר מ- 60 שנה ואולי 70 אם אני אצליח
לפרסם משהו", הוא אמר בשביעות רצון והושיט את ידו. הרבצתי לה,
חזק, והוא נראה מסופק - המנהגים שלי תאמו לשלו.
"עוזי ברון, בן 38, עוד 49 שנים, אבל בקצב הזה, זה יירד ל- 39
מהר מאוד..." נאנחתי.
"מבקר?" שאל גולן. הנהנתי, משום מה הרגשתי טוב יותר.
חרחור נשמע מאחורינו. כשהסתובבתי ראיתי את המבקר מחזיק באוזנו
של הזקן ממקודם. "האידיוט הגוסס הזה שלפניכם לא סתם כשעמדתי
לרדת". גידף המבקר.
"סך הכל שאלתי אותך, ילדי, אם אתה תהיה מעוניין לשמוע עוד על
הפלמ"ח ודוידוש. רק רציתי לדעת אם בחור לא מחונך כמוך אולי
ירצה לספוג קצת תרבות מאדם משכיל ומהודר כמונ..." דיבורו נקטע
כשאלתו של המבקר התרוממה במטרה להכות.
"סתום!" הוא נבח.
"סליחה, אבל הוא סך-הכל איש זקן, מסכן שרוצה לדבר ולהשוויץ וזה
דבר שלא נוגד את החוק". גולן נראה נפעם, כאילו מישהו רמס את
כעסו שלו.
המבקר נראה מבולבל מעוזו של גולן ולרגע היסס.
"היססת", לחשתי, תמה וזעמי מתחיל להתעורר שוב לחיים - לעזאזל
אם זה איזה זייפן, הכלב הזה הרביץ לי והסיבה היחידה שנתתי לו
הייתה בגלל שחשבתי שהוא מבקר!
"מה אמרת?" שאל המבקר בכוחניות, אך בעיניו ניצנץ דבר מה בלתי
אפשרי... פחד. גולן שם לב ותקף. האלה התרוממה, אך כבר היה
מאוחר מידי, המבקר שכב על הרצפה, מעולף כשכובעו על הרצפה
ושעונו שבור.
"זייפן!" צעקתי. התחלנו להכותו ואפריים צעק "עוזרים! פושע
ב'אלנבי', תל-אביב", איזה ריאות היו לזקן הזה. הסתכלתי עליו
בשאלה לרגע, האם הוא באמת בן 80? איך שלא יהיה, הוא כרגע הוסיף
לעצמו עוד שנה וחודשיים. שמחתי בשבילו. הוא היה בחור טוב. 'זקן
טוב', תיקנתי את עצמי, ואז שמעתי את הקריאה - "הווווום" עמוק
שהדהד ברחוב הנטוש בו ניצבנו אני והזקן כועסים וגולן מכה את
הזייפן ששכב, מתחיל לדמם על הרצפה.
בואם של העוזרים רק זרע עוד ועוד כעס בליבי ורציתי להראותו
במלואו לכשיגיעו העוזרים. אז גם אני התנפלתי על הזייפן.
"כלב!" צעקתי, העוזרים התקרבו ומרחוק יכולתי להישבע שראיתי
ניצוץ של שעשוע בעיניהם שבלטו למרחקים. עיניים עם אישונים
אדומים, עיניים שהטילו אימה זעומה ורצון להרוג היכן שלא
הופיעו.
כשהם באו הם נראו מסופקים. הם חיברו מרפא ללבו של הזייפן
והוציאו את כרטיסו החשמלי.
"חיים עזרן, בן 45, מובטל, עוד שנתיים מתאריך 01.02 אך העברה
מיידית ל'אלנבי'!"
גולן נראה רגוע יותר, כמו שכולם נראים לאחר שמתבצע מעצר של
מובטל.
לא התאפקתי וחייכתי, חיוך מלא שיניים. אפריים בדיוק הפנה את
מבטו לכיווני ולחש "אתה יודע ילדי הצעיר, לא אהבתי אותו כבר
מההתחלה".
הסתכלתי על השעון שלי. נשארו לי עוד 4 דקות לריפוי.





סיפור קצר מהסדנה ה-51

27.1.05







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שני סלוגנים
דנים על כוסית
אחת מדיזינגוף,
עד שבאה שחרחורת
וסובבה להם את
כל המילים הפוך


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/2/05 9:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
די בי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה