זה קרה באוטובוס. היא בכתה ורק אני הבחנתי. אולי רק לי זה נגע.
אישה אצילית - נראתה יפה למרות ששיערה הסתיר את פניה - נוגעת
ללב בעצב הנורא הזה. הכאב המסתורי שגרם לה להתעלם מכל הסובבים.
רק היא והאסון שקרה לה. כנראה נבגדת, נעזבת, אישה שכול עולמה
התהפך עליה. אני צופה בה כמו רואה ואינו נראה. איש זר. לא יודע
פרטים אך מבין.
באוטובוס אפשר לגשת, לשבת ליד אדם לא מוכר, לדבר ולדעת שעוד
מעט נרד איש לדרכו. אם לא אתחיל לדבר איתה, אולי לא נפגש
יותר.
נוסעים עולים ויורדים בתחנות. היא בוכה. מוקפת זרים. אדישים.
לא יכלתי להתעלם. אולי היא באבל, איבדה אדם יקר, הכאיבו לה
מאוד. אנשים רעים גזלו ממנה את האמונה, הרצון להמשיך. קמתי
ממקומי ועברתי לשבת לצידה, הגשתי לה ממחטה. ההתייפחויות שלה
הפכו קולניות יותר. הנחתי זרוע מנחמת על כתפה הרועדת. הייתה לה
השפעה מהפנטת עלי. ליטפתי את שערה, מסיט אותו שאראה את יופייה.
הרגשתי האביר המושיע, הגבר התומך, החלטתי שארד איתה בתחנה שלה.
אוותר על הניירות שחיכו לי במשרד, אבטל את הפגישות שנקבעו לי.
"תבכי" - אמרתי לה: "זה יעשה לך טוב. הבכי משחרר". בהתה בי,
כאילו לראשונה חשה בנוכחותי. שמטה את זרועי. אולי מרצונה תספר
לי מה קרה?, חייב לדעת ולא רוצה לשאול.
אמרה: "לא, באמת, איזו טיפשות, לבכות באוטובוס כמו ילדה אבודה
חסרת אהבה ותמיכה..."
"אבל זה מה שאת!", עניתי, "ואני באמת רוצה לעזור!"
"תודה אבל לא!, יש לי הרבה. הבכי הזה לא מתאים לי.
באמת תודה. אני כבר יודעת מה לעשות ועכשיו בטח אצא לקרב!"
תצא לקרב?, כנראה יש בסיפור אישה אחרת!
"רוצה ללוות אותך", אמרתי, "ושנשמור על קשר! תסכימי לספר לי מה
קרה?"
אולי גם היא הרגישה, שלאיש זר באוטובוס אפשר לספר דברים.
אמרה שהיא חוזרת עכשיו מהקליניקה. הרופא מצא גוש... צריך לוודא
שזה לא סרטן.
לא ידעתי מה להגיד. מה כבר יכולתי לעשות?,
לא למצב כזה התכוננתי. זה מפחיד, זה לא בשבילי...
שתקתי והיא ירדה.
אישה זרה ושוב לא ניפגש. |