הוא.
הוא היה מסוג האנשים שציירו מעגל מקושקש וקראו לזה מחזוריות
כאוטית.
הוא היה מסוג האנשים שקראו וכתבו סיפורי: ''גוף-שלישי''... זה
תמיד נראה כאילו זה יכול להיות כל אחד בעיניו.
הוא היה מסוג האנשים שאף אחד לא הבין.
הוא תמיד חשב על הכל והיה הגיוני אבל רגשי.

היא.
היא הייתה מסוג האנשים שאין להם זמן או כח לזיבולי: ''מחזוריות
כאוטית''
היא אהבה ספציפיות.
היא לא הייתה מסובכת עד כדי כך אפילו.
היא הייתה ספונטנית.

היום שהם נפגשו, היה יום כזה ששום דבר לא יכל היה להשתבש
בו...

- היי
- היי
- את  מוכרת?
- כן... אתה רצית לקנות כרטיסים?
- אממ כן... כמה זה?
- 40
- הנה... את תבואי?
- ברור... שיכורים ששרים תמיד עשו לי את זה
- חחח... הם תמיד מזכירים לי ליצנים
- גם לך?!, חחחח סוף סוף מישהו כמוני
- וגם את אוכלת אוריאו בבת אחת?
- כן!, שונאת את האלו שמפרקים וטובלים וכל החרטה הזה,
- האמנם?, חחחח אז מה?. נראה אותך בהופעה?
- כן... ונראה אותך?
- ברור... אני אביא את האוריאו

ככה זה סמול טוק... תמיד יש פוטנציאל

בימים אחרי זה הם דיברו הרבה... כל הזמן
ונפגשו הרבה.
ודיברו.
ואז הם התנשקו.
וזה היה נפלא... כמו יין ויאנג שמשלימים אחד את השני.
והם היו ביחד כל הזמן.
וכשהם לא היו ביחד, הם חשבו אחד על השני.
וכשהם לא חשבו אחד על השני, הם חלמו על הפעם הבאה שהם יפגשו.
ומה הם יגידו.
הם היו מהאלו שכולם ציפו שימשיכו לנצח.
ועוד משהו קטן על החיים.
מציפיות מתאכזבים

- אני רוצה שניפרד
-מה?!, למה?!
-ככה זה... פשוט צריכים  את זה... אנחנו חנוקים ביחד.
-מה אפשר להגיד לדבר כזה?
-אני מצטער/ת.

ככה זה החיים. דברים רעים יקרו גם בלי סיבה.

והזמן שהם היו מרוחקים היה נוראי...
היא בכתה יום ולילה.
הוא בכה לילה ויום.
וכשהם חשבו אחד על השני.
זה הוציא אותם מדעתם.
כ''כ קרובים בלב.
כ''כ רחוקים.

יום אחד הוא הלך...
מההליכות האלו, שאתה לא יודע למה או לאן.
וראה חבילת אוריאו
אז הוא התקשר.

-הי.
-הי... קרה משהו?
-חשבתי על משהו...
-על מה?
-אוריאו
-?
- תראי... הלכתי ברחוב, וראיתי
שני קולות ביחד - חפיסת אוריאו.
- חחח... וחשבתי עלייך
- גם אני חשבתי עלייך המון.
- אני מתגעגע. ואני בוכה כל היום.
- אני לא יכולה ככה, היה סיבה למה כל מה שהיה קרה.
- את רוצה אולי רק להפגש מתישהו?
- היום?
- בשמחה!
- על חבילת אוריאו, מתחת לבית שלי?... כמו פעם?
- חחח אני אהיה שם... בעוד שעה?
- ברור.

אז הוא רץ. הוא רץ ריצה עם חיוך על הפנים.
הביא אוריאו מהחנות.
ורץ אליה.
חצה כבישי שיחים ומדרכות בלי לשים לב.
והראש שלו רק היה, באיך לדבר איתה כשהוא יראה אותה.
וכשהוא רץ את הכביש האחרון היא הגיעה.
לא היא
המכונית.

מה לעשות.
דברים רעים תמיד יקרו.

והיא חיכתה.
ואז ראתה.
את חבילת האוריאו שמוטה על המדרכה.