הוא נרדם.
אני ציירתי.
הוא התעורר והפריע נורא, התבכיין, קם, ושוב נחר.
הוא חמוד האבא הזה .

אבא שלי ישן.
שקט, שלא יפריעו לו.

קוראים לו דוד, לאבא הזה שלי, והוא אוהב לישון, הוא יכול להרדם בכל שעה בכל
מצב, אמא שלי אומרת שאפילו בעמידה.
האבא הזה שלי.
לפני כמה ימים אמא שלי ביקשה שאני אלך להעיר אותו.
ותכננתי דרך סדיסטית שתקפיץ אותו והוא יתעורר עם מבט מוועת וינעץ בי מבט של
"הנקמה לא "תתאחר"...

נשארתי רק עם גרבים כדי לא לעשות רעש והתקדמתי בצעדים זהירים.
הוא ישן מחבק א תהכרית עם יד אחת וביד השניה,
היתה לו תמונה של סבא.
שמת.

ואז הבנתי משהו שלא חשבתי עליו כל כך קודם.
אבא שלי, האבא החמוד הזה שלי שהיה לוקח אותי על הכתפיים, האבא שכעסתי עליו כל
כך כשהוא שתק לאמא על דברים מרושעים שהיא אמרה לי, האבא שתמיד ידע מתי לחבק,
להצמיד את הראש שלי לחזה שלו.
האבא הזה,

יתום.
יום אחד גם אני אהיה.
עמדתי שם,עם הבעה על הפנים כמו זו שדמינתי שתהיה על הפנים שלו כשהוא יתעורר.
החלטתי שצריך לזכור אותו בדיוק כמו שהוא עכשיו, שלוו.
אז לקחתי עיפרון ופחם ובחוסר כישרון מוחלט התחלתי לצייר אותו.
את האבא החמוד הזה שלי.