פרץ דמעות, איזו התחלה בנאלית...
והרי זה חלק ממני. אמרת, הקשבתי, וזה קרה.
בומבה שכזו. לא מילים של אוהב/אוהבת, אלא, משפחה.
המרחק בין היש והאין. חלק מהבנאליות היום - יומית של חיינו.
עיניי עדיין לחות, אינני מנסה לחפש הסברים, מעבר למה שאמרתי
לך.
נגעת במשהו כל כך בסיסי בהוויה שלי, ונשברתי לרגע.
נשברתי כי המילים באו ממך, את, שקרובה אלי יותר... את...
שאותך אני רואה וחש כחלק ממני. את, כן את... אולי לא חשבת על
כך,
אך את... המשפחה שלי.