הנה זה שם אני עומדת וכולם מסתכלים עלי ואני יודעת שאם אני
אפשל אני אתחרט על זה לשארית ימיי ואני מבינה שהאופציה לפשל
בכלל לא קיימת ואני מצליחה.
אני יורדת מהבמה ורצה לאמא שלי בעוד אני מקבלת מחמאות מכולם
ושואלת אותה איך היה
היא עונה "היית בסדר רק חבל שהיית הכי שמנה מבין כל הבנות על
הבמה".

סיפרה לי אחותי כששאלתי אותה למה היא מקיאה את כל מה שהיא
אוכלת,
4 שנים אחרי זה אני כאן יש ימים שאני אוכלת יש ימים שאני לא
מסוגלת.
אפילו הפסקתי לשתות אלכוהול מהחשש להתנפח ממנו,
כמה שאני מתגעגעת לאלכוהול משובח.

אני בת 16 היום,
אני שוקלת 55.
"אני שוקלת 48 ואת?"
"55"
כמה כואב להגיד את המילים האלו...

אני שוקלת 55,
אבל זה בסדר כי אני אמשיך לא לאכול עד שאני אגיע ל45 ואז אני
אהיה מרוצה.

"אבל את רזה, אמא שלך ואחותך סתם פסיכיות."
"זה תורשתי."
אמרתי לספיר כשסיפרתי לה שאמא שלי אמרה לי שאני צריכה להרזות.

"אם לא היית חכמה היית לבד, כי זה הדבר היחידי שאת טובה בו"
אמרה לי אמא לפני כשנה כשסיפרתי לה שאיתי הפסיק סופית להגיד לי
אפילו את השלום הזה שציפיתי לקבל כל בוקר אחרי מה שהיה.

כואב לדעת שאתה לא מוצלח
וכואב לשנוא את עצמך.
וכואבת הבטן אחרי שלא אכלת וחיית על 3 כוסות קפה בלבד במשך 50
שעות,
והכי כואב זה להסתכל במראה.