הילה אבטליון / דם |
כשעוד הייתי נאיבית.
הצינור החלול מתמלא לאיטו,
הנוזל האדום שוב בועט ברעש.
כן, הלב שוב מרגיש מה שהרגיש בראשיתו,
בזמן הקדום שפרץ בגעש.
הנוזל האדום שכה אהבתי ועוד אוהב,
ואתה לידי, כן אתה נוזל,
נכנס לצינור ליבי כחלום שובב.
הכל מחושב וידוע מראש,
הכל נכתב בראשך מבעוד מועד.
ואני שותקת, "לא יודעת דבר",
והכל ממשיך והזמן עומד.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|