אייל רוצה מאוד.
אייל רוצה לאהוב אותה הרבה.
אייל רוצה חיבוקים ביום שישי בערב ואפילו באמצע שבוע מול מבט,
שמונה בערב עם חיבוקים קלים של קרבה,
ככה אייל רוצה.
אייל רוצה טיולים של סוף שבוע לצפון פעם בחודשיים, אפילו לצימר
קטן, רק בשביל "להתרחק מהמרכז".
אייל רוצה סמים, אבל ממש קצת, רק בשביל "תחושת הקירבה" הזו
שמדברים עליה כל כך הרבה בספרים העבים שמפוזרים סביב המיטה
שלו.
אייל רוצה סרט ופיצה ביום שלישי בערב, פיצה עם שלוש תוספות
וסרט של טרנטינו.
קצת סקס יהיה גם לא רע, אבל ממש לא חייבים, ככה אייל רוצה.
אייל רוצה לעבוד קצת פחות, בשביל הנפש, ולאהוב הרבה יותר,
בשביל הלב.
אייל רוצה.

יעל רוצה, רוצה מאוד.
יעל רוצה לאהוב אותו.
יעל רוצה חיבוקים מול הטלוויזיה, ופיצה וסרט באמצע שבוע, קצת
סמים, סקס מידי פעם והיא מסודרת, באמת שלא צריך יותר.
"זה לא הרבה" היא תמיד אומרת כשזה משתבש בפעם המי יודע כמה,
יעל רוצה מישהו שיאהב אותה, כדי שפעם אחת ולתמיד היא תדע מה זה
הדבר שמדברים עליו בסרטים הארוכים בשפות המשונות בסינמטק.
יעל רוצה.

אייל רוצה, יעל רוצה, שירי רוצה, נועם רוצה, קצת אהבה בסוף
השבוע, חיבוקים מול הטלוויזיה, פיצה וסרט ביום שלישי בערב,
פחות עבודה, יותר אהבה, קצת סקס, סמים, ספרים טובים, סרטים
אמיתיים, נשימות עמוקות, מהריאות, ואהבה באמת.
"זה לא הרבה", אנחנו אומרים כל פעם שזה משתבש בפעם המי יודע
כמה,
והולכים לישון, לבד.
בלי סמים ובלי סקס, בלי סרט ובלי פיצה, בלי חיבוקים קטנים של
קירבה, עובדים נונסטופ, נושמים את החרא שמסתובב רק פה באוויר
ונשארים רק עם אפלה ששואבת אותנו לתוכה, מעשנים את אותו זבל של
סיגריות, אוכלים את אותו אוכל טפל, רואים את אותם הסרטים
המשעממים שכבר יצאו לכולם מכל החורים, רצים במבוך הזה שלא נגמר
כמו עכברים מסוממים ומחפשים רק עוד מישהו אחד, אחד, שיקל עלינו
את השהות פה, אחד שידע בדיוק איך להחזיק אותנו שלא ניפול, אחד
שלא נפחד להישען עליו.
ואנחנו כל כך רוצים, "זה לא הרבה", אנחנו ממלמלים בפעם המי
יודע כמה ויודעים שבעצם,
זה הכל.