"תלך תביא סיגריות".
"לא נראה לך שעדיף לא לעשן לידו כרגע?"
"מה זה משנה? הוא הולך למות בכל מקרה, לא?"
"כן, אני מניח שאתה צודק".

השעה הייתה כבר 7 בערב. הרופאים אמרו אתמול, קצת לפני ארוחת
הצהריים הדלוחה שמגישים במקום הנורא הזה, שאבא לא יעבור את
הלילה. כתוצאה מנבואת האיוב של הרופא ישבנו אני ואחי בלילה
החולף, מתוחים כמו קפיץ שמישהו סובב כמו שעון מעורר לקראת עלות
השחר. ברקע נשמעו חרחורים אחרונים של גוף שפעם היה בריא וכיום
הוא אסופת שרירים מדולדלים ורוויי משככי כאבים שאכלו בהם כל
חלקה טובה. הצינורות חוברו לורידי הידיים, משם למכונת ההנשמה,
וממנה לנחירי האף, שכמו כל הפנים, היה אכול מורסות מסרטנות.
אני ואחי לא מדברים כבר כמה שנים. סיפור ארוך. מספיק ארוך בכדי
להבין שאין שום טעם לחזור ולתאר אותו בשנית. כאב לי לראות אותו
כאן דווקא בגלל המציאות הטראגית שאיחדה אותנו לרגע - שנים של
ניתוק מאונס מאבנים בתודעה את כל הקשרים שקושרים אדם אל עברו,
וכיום אני כאן, אוכל עם אחי מאותו מסטינג וסועד את האבא הגוסס
שלנו, שגם הוא לא היה מציאה גדולה.
אבא תמיד היה קצת כחוש וחלש. בתקופת היסודי, תקופה בה אבא חזק
שנוהג במשאית הוא מושא להערצה ואבא פרוספור באוניברסיטה הוא
מקור לבדיחות - העניין היה מאוד טראומתי. אני חושב שהמשקעים
ביני לבין אבא, ובהמשך ביני לבין אחי, הם פוסט טראומה לאותה
ילדות עשוקה של אבא שמתעסק בפלוטוניום ולא בגיר אוטומטי של
יונקי דיזל.

כחחחחכעעכחחח
התעוררתי למשמע ניסיונות הנשימה הקולניים של אבא. הצצתי בשעון.
כבר 8:20 בערב. עוד מעט מתחיל משחק הגמר של מכבי נגד האלו
מאיטליה וסביר להניח שזה הדד ליין הרשמי של אבא. מישהו מלמעלה
מתח את הקפיץ של החיים שלו וכיוון את המערכות הפנימיות
להתפוצצות רבת עוצמה בדיוק ברגע שרפי גינת יצווח את קריאות
הקרב המוכרות. ממש כמו משה שראה את ההר. איזה סוף עצוב. לקחתי
עוד נשימה מהסיגריה ונשפתי את העשן לכיוונו של אבא. הוא היה
משתעל גם אם הייתי נושף לעברו מי ורדים וכל מיני תרכובות בשמים
מפרחים מיובשים, חשבתי לעצמי, אבל אבא המשיך לחרחר כמו בוכנה
של טרנטה שאבד עליה הכלח, וזה קצת העיק לי על המצפון, אני חייב
לציין, למרות שכל קשר בין עשן הסיגריות הזול והמצחין שנשפתי
לבין קשיי הנשימה של אבא הוא כ"כ קלוש, שאם היו בחינות קבלה
לתורת הכאוס, הוא בטח היה נופל בניפויים הראשונים.
אחי ניצל את הקשר המינורי הזה לנאומי תוכחה. הוא אמר שזה רק
סימפטום לכך שכל החיים אימללתי אותו ואת אמא, שכבר מזמן הלכה
לעולמה. ואני בכלל לא עישנתי כשהיא נפטרה, אבל אף פעם לא
יכולתי להתווכח באמת עם אחי.
הזכרתי לאחי את השורה משירו של שלום חנוך, "תמיד הכי חשוך לפני
עלות השחר", אבל הבדיחה קצת צרמה לאוזניו. הוא תמיד היה מאוד
קשור לאבא בעוד אני הייתי עם תווית של ילד של אמא.
כשעברו לחסויות ולתשדירים, ניצלתי את הזמן כדי להביא קצת
פיצוחים, נישנושים ושתיה. עוד שעה וחצי נותרו לאבא עד שרפי
גינת ירים את ההיכל ואותו לשמיים, וכדאי שנתכונן לקראת שיירת
מלאכי שמיים במלוא הכבוד הראוי להם עם מעט מיץ ענבים וחמניות.
בדרך לפיצוציה עברתי את הקומה התחתונה של בית האבות הסיעודי בו
שיכנו את אבא. ליד כל הזקנים, שמריחים כמו אפנדיציט, ומבושי
לבורנטיות שהתקבצו אל מול הטלויזיה לראות את תוכנית הבוקר של
גלעד ינקלביץ' בשידור חוזר, הרגשתי את משב רוח הנעורים הצונן
על פניי, והרגשתי שלם עם זה שאני מצד אחר של המתרס, בעוד אבא
שלי שייך אל כל אוכלי האקמולים הללו. ההתקבצות של כל האומללים
מול הטלויזיה בכדי לצפות בתוכנית אירובי, נראתה כמו סושיאל
קלאב זול במיוחד והזכירה לי ילדים שמאוננים מול סרטים כחולים
עד גיל 20 - הם יודעים שזו האפשרות היחידה להתקרב לחוויה עצמה.
חיי החברה של הזקנים המתקבצים מול הטלוויזיה וממתינים לאחיות
שיגיעו עם כוסיות הפלסטיק הקטנות והכדורים הצבעוניים, שנועדו
להאריך את סבלם רק כי אלוהים הוא היחידי שיכול ליטול חיים, קצת
צרמו לי. נזכרתי בקן הקוקיה וקיוויתי שיקום איזה מרטיר שיוביל
את הזקנים לנקמה בממסד שמאמלל אותם.
כשחזרתי עם העיתונים, אחרי שהתחמקתי מקיבוץ הפניצילין המאולתר
שהביט בעיניים נוצצות על שריריו של גלעד, חזרתי לחדר עם
העיתונים. כשנכנסתי לחדר אחי העיף את הסיגריה לעבר המיטה
השכנה, בלע את העשן בחלל הפה וניסה להבליע את השיעול כדי
להשאיר מידת אמינות לנאומי התוכחה שלו על הפגיעה המוחשית שלי
בבריאותו של אבא.
"נו מה? הכל בסדר?" הוא שאל בחיוך ממתיק סוד.
"מצוין, אחלה מיני באר יש במוטל הזה", אמרתי, חייכתי והנחתי את
המצרכים שקניתי על השולחן העגול הקטן, עליו הונחה בקפידה מפה
רקומה ומעומלנת. "מה עם הזקן?"
"קצת משתעל, אני מקווה שיחזיק מעמד", הוא אמר, והמשחק התחיל.
אני לגמתי לגימות מדודות מהבקבוק, כשאחי בדיוק הניח דגלון
ישראל קטן על ברכיו המכופפות והחלושות של אבי. אני פירקתי את
הפיצוחים כמו עורב מורעב. הקנאקים של הפיצוח עקצו את האוויר
שכמו עצר מלכת, בתיאום מושלם עם ההטבעות של פרקר והשלשות של
שאראס. בקבוק מיץ הענבים שנשמט מידיי נחת משולב זרועות עם
המגבת הכחולה שהטיח דרק שארפ על הרצפה אחרי עוד מהלך מוצלח.
דומה שהקשר שלי למשחק הסתכם בצירופי מקרים זולים, וסיטואציות
שלא צריך מוח קונספטירבי כדי לראות את קווי המתאר הדומים בינם
למתרחש על הפרקט. מכבי רצה על המגרש ואני רצתי לשירותים. הקהל
קפץ באקסטזה ואני ניסיתי להרגיע את עוויתות הרעד של אבא, מאמין
בתמימותי שכולן בגלל המחלה הנוראה שלו.
העניין נגמר מהר מאוד ואבא עודו בחיים. גור שלף מניף את הגביע,
מסביב השחקנים והעסקנים מתרוצצים עם מצלמות דיגיטליות משוכללות
ומנסים לתעד את רגעי השמחה האחרונים, בעוד אני מביט באבא, ללא
שום רצון להנציח את יסורו. הנתק שהרגשתי באותם רגעים היה
אבסורדי, בעוד אבי ואחי, גם במצבם הקשה, ניסו ואף הצליחו למצוא
פורקן ונחמה בהצלחה של חבורת שחקנים ששמם לא אמר להם כלום עד
הערב. כשפיני גרשון סיים להתראיין ודיבר על אלוהים, על גורלו
של העם היהודי היושב בציון ועל מטאפורות שדומה כי נלקחו
מז'רגון מלחמתי ולא ממונחים של כדורסל מקצועני, הרגשתי
עיקצוצים קטנים באיזור הלב.
אאאאהההה... התמחתי על הכורסא, המתח כבל את חדרי הלב ולא איפשר
לי להתנועע מבלי עקיצות הכאב הנוראי. אחי היה דבוק למסך, ואי
אפשר היה לנתק את מבטו המצטעף מהילולי השמחה גם עם לום. ברקע
התנגנה לה שירת "מכבי, מכבי, מכבי תל אביב" כשהמעודדות מפזזות
על הפרקט, להנאתם של רבבת הפטריוטים החרמנים שמלוא אונם וכוחם
מצוי דווקא באיזור החלציים. באותם רגעים אני כבר התקפלתי בשלל
תנוחות על הכורסא, מתענה בכאב המצמית, ושולח את ידיי לאוויר
בחוסר אונים. כעבור מספר שניות צנחתי חסר נשימה על הרצפה הקרה,
בעוד אחי מביט בעיניים מזוגגות על גור שלף מניף את הגביע.
"הלו? אתה בסדר? מה קורה איתך? עוכר ישראל, תן להנות, אל תעשה
דרמות. הניצחון שלהם הציל את אבא שלך." הוא פנה אליי, אבל אני
כבר לא שמעתי.

כשפגשתי למעלה את הסלקטור, זה שחיכה לאבא בסיבוב, הוא הזכיר לי
מאוד את דרק שארפ. תמיד פחדתי שהוא יקלע שלשה אפילו בהלוויה
שלי, ומסתבר שעכשיו הבן זונה גם אחראי לכמה בתולות אני אקבל,
אם בכלל. הדבר הבא שהרגשתי, במקום לטיפה מענגת מאיזו מוסלמית
תועה שברחה מרנטיסי, היו להבות הגהנום שחורכות את עורי העדין.

בעוד אני מבכה את גורלי המר, שעושה דברו של אלוהים הוא אחד
שנהנה ממעמד של כושי עברי אפילו בלי להיות עברי, נזכרתי ברופא
שאמר שאבא לא יחזיק מעמד עד הבוקר. טפי, בן זונה. ומה איתי?
האשמאי הזקן לא רק שהיה הראשון ששורד כשבגופו לא נשארה אפילו
רקמה אחת שהסרטן לא איכל, בסוף זה אני שפוגש מקרוב סניטר לא
מגולח כשלבוהן רגלי מוצמדת כרטיסיית ביקור בשרוך. צהוב.
להלוויה אחי ואבא לא הגיעו. אחי ביקש אישור להוציא את אבא
לשאוף קצת אוויר צח, והם הלכו לכיכר עם עוד מאה אלף איש.
כשנשאל מאוחר יותר על ידי חבריו מדוע לא הגיע להלוויה של אחיו,
ענה כי הזכיה של מכבי היא משהו של פעם בחיים, ואי אפשר היה
לפספס עבור נזיד עדשים כמו טקס קבורה של מחזיק מנוי לאוסישקין.