[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כל חג אני הולכת לבקר את ורד. אני אוהבת אותה, לא סתם אומרים
שאת חברי הילדות לא שוכחים אף פעם.
בכל ביקור אני מביאה לה פרחים, שוקולדים ומוציאה אותה לטייל
קצת בתחום המותר.
אני זוכרת את הילדות המשותפת שלי ושל ורד לפרטי פרטים.
אפילו את המכתבים שהיינו שולחות אחת לשנייה כשהייתה עם המשפחה
שלוש שנים בשליחות בניו-זילנד, שמרתי.
אף פעם לא נתתי לה להרגיש מוזרה ביחס לאחרים או אליי, תמיד היא
הייתה שווה בשבילי.



הגיע חג הפסח. ניסיתי למצוא זמן בתוך הלו"ז הצפוף שהיה לי שכלל
בתוכו ניקיונות, צביעת הבית וארגון סדר החג לביקור אצל ורד.
אחרי נסיעה בת שעה לערך, הגעתי לבית החולים. חניתי את המכונית
ונכנסתי למבנה.
לא ניתן היה להתעלם מהכאב ששרר במקום. זו הרגשה מסוג ההרגשות
שאין אפשרות למנוע את חדירתם אל הלב.
עליתי לקומה של ורד. התהלכתי במסדרונות עד שמצאתי את חדרה בסוף
המסדרון הארוך והקר. נכנסתי עם זר פרחים סגלגל ובונבוניירה
עטופה בנייר אדום.
"שרון!!!" היא צעקה לכיווני כשחיוך כואב על פניה. רצתי אליה
לקצה השני של החדר הגדול והחיוור שהייתה בו וחיבקתי אותה חיבוק
ענק של געגוע.
ישבנו ודיברנו על הא ועל דא, על מהות החיים ועל החג שקרב ובא.
שוחחנו יותר משעה והיה ממש נחמד. השיחות שלנו עושות לי טוב. גם
אם לפעמים הן לא ממש עמוקות, אני מצליחה למצוא את העומק שבהן.
ורד בחורה מיוחדת. מאד מיוחדת.
"די די תעזבי אותי! תלכי מכאן!" היא צעקה פתאום. "מה?!" אמרתי
לה בחוסר הבנה מוחלט.
"לא את" היא אמרה. "אז מי?" המשכתי בצעקה. "היא, הילדה הזאת!",
אמרה והצביעה לכיוון דלת הכניסה לחדר. הבטתי לאחור, הסתכלתי
לכיוון הדלת. "אין כאן שום ילדה", אמרתי בניסיון להרגיע אותה.
היא המשיכה לצעוק עוד כמה דקות ארוכות עד שנכנס הרופא התורן.
איש מבוגר, בעל כיפה סרוגה שנחה לה על קרחתו הבוהקת.
"מה בדיוק קרה?" שאל תוך שהוא מחזיק את ורד עם ידיו הגדולות
שהמשיכה לצעוק על 'הילדה' שרק היא הצליחה לראות.
התחלתי לגולל את מה שקרה בשעה וחצי שאני נמצאת כאן. הוא הקשיב,
ופרצופו שידר הבנה. "בסדר גברת, תצאי מהחדר בבקשה".
כעבור עשר דקות בדיוק הוא סגר את דלת חדרה של ורד יצא משם.
"קרה משהו, דוקטור?" שאלתי בדאגה. "נתתי לה זריקת הרגעה והיא
נרדמה", אמר.
התשובה לא סיפקה אותי. "אבל למה היא הגיבה ככה? והילדה? מה
פתאום ילדה?!"
"הלוצינציות" הוא אמר, ואנחה נשמעה בקולו. לאחר כמה שניות
הוסיף: "הזיות, אחד הביטויים של מחלת הסכיזופרניה."

כל חג אני הולכת לבקר את ורד. אני אוהבת אותה, לא סתם אומרים
שאת חברי הילדות לא שוכחים אף פעם.


יצירה שנכתבה בהשראת הסרט: "תגובה מאוחרת".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני וזה שמאשר
את הסלוגנים-
כמו אחים!



זוזו לסטרי,
שקרן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/2/05 13:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מור דיין

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה