ישבנו לאכול. ארוחת שישי, כמו תמיד, כולנו (כמעט...) ביחד סביב
השולחן העגול. הבטתי בקיר הלבן והריק שהיה מולי.
"הוא כ"כ דומה לי..." חשבתי בקול.
"מי?" שאל אחי הגדול.
"הקיר הלבן הזה", אמרתי. "כ"כ ריק, בדיוק כמוני."
"תפסיקו לדבר שטויות!" אבי צעק.
הייתה שתיקה ארוכה, ואני רק חשבתי על הקיר הלבן והריק. לא
יכולתי לראות אותו. קמתי באמצע הארוחה והלכתי לחדרי. ביום
ראשון אחרי בית-הספר הלכתי לקנות צבעים. חזרתי הביתה מהר כדי
שאבי לא יחזור מהעבודה. לקחתי את הצבע וצבעתי את הקיר. צבע
אדום חזק. קיר, שאי אפשר יהיה לפספס, ואז תליתי את כל תמונותיה
של אימי. אחת, ליד השנייה. כדי שכל מי שייכנס לביתנו יראה אותה
שם ומיד יתאהב בה.
אבי חזר הביתה. הוא הביט בקיר ושתק. אף פעם לא ראיתי אותו שותק
למשך זמן כה ממושך. אך לפתע הדממה פסקה, השקט נשבר. הוא צעק,
וצרח. זרק את כל התמונות שהיו על הקיר על הרצפה ושבר את
המסגרות היפות. זרק את הכסאות ואז התקרב אליי. אט, אט, הוא
התקרב. הסתכלתי לתוך עיניו הבוהקות מדמעות.
"אמרתי לך עשרות פעמים, לא לעשות שום דבר ללא רשות אביך,
נכון?" הוא שאל בכעס.
"אתה לא אבי" אמרתי בשקט, כשגרוני כבר היה חנוק מהדמעות.
"מה אמרת?!" הוא שאל וקולו התחזק.
"אמרתי... ש... אתה לא אבי!" אמרתי ופרצתי בבכי.
הוא אחז בי בחוזקה. הביט אל תוך עיניי. רציתי לומר משהו אך לא
הצלחתי.
"נכון," הוא אמר. ואני שתקתי. הייתי בהלם. לבי דפק בחוזקה,
וצמרמורות עזות עברו בגופי. "לא ייתכן שתהיה לי בת שתהיה
אחראית למות אהבת חיי!" הוא צעק. הוא הרפה מזרועי והלך. לא
דיברנו, לא אמרנו מילה אחת מאז. ישבתי ובהיתי בקיר. התמונות
היו זרוקות על הרצפה, והקיר נשאר בצבעו האדום. באותו רגע הבנתי
עד כמה אני דומה לאותו קיר. כשהיא הייתה תלויה על הקיר, הוא
כבר לא היה ריק, וגם אני, הרגשתי שמשהו מתחיל למלאות את ליבי
בחזרה. והצבע האדום סימל אהבה כשהיא הייתה תלויה על הקיר, וגם
ליבי הרגיש אהבה כשהיא הייתה שם איתי. אך עכשיו, כשהיא כבר לא
תלויה על הקיר האדום, הצבע האדום כבר לא מסמל אהבה, אלא דם
וכאב. בדיוק כמו שאני מרגישה כשהיא לא נמצאת איתי, רק כאב,
והמון ריקנות.