אל תעשי לי טובה בכך שאת נשארת בחיים.
אני יודעת שאת מוכנה לנטוש את הכל כבר שנים.
בשביל מי את מחזיקה את עצמך חיה (במובן פיזי בערך)?
בשביל מי? בשביל הפרופסור? האשליה?
בטח שלא בשבילי. את העובדה שאת מוכנה להשליך את חייך
ושאין לי שום משמעות בעיניך כבר קיבלתי עם כל הכאב המתבקש
בכך.

המגע שלך מזויף
הצחוק שלך מזויף
הרגשות שלך אליי מזויפים.
הקשב שלך אינו קשב.
את בוהה בי ללא הבנה.
את מזמן לא קוראת אותי
אולי אף פעם לא קראת אותי
אולי כשהייתי קטנה לא באמת היית שם בשבילי.
חומרית, את היית שם בגדול
אבל רגשית - אני לא יודעת
אני אשאיר את הספק למענך.


אני אוכלת את החרא של פספוס חייך,
של האימא המפלצתית שלך,
של הנישואים המזוויעים שלך,
של הבחירות שלך
כן, הבחירות שעשית
את לא אוהבת לשמוע כשאני מטיפה לך
שאת בחרת בחיים האומללים שלך
אבל את כן.
את מתבוססת בחוסר האונים הפתטי שלך
מדביקה אותי בדיכאון החולני שלך
מספיק שאני מבלה איתך יומיים ברציפות כדי שתחזירי אותי
לאובדנות.

את מרה שחורה,
אנוכית ברמות שאי אפשר לתאר.
מגיל קטן את מאכילה אותי במשאלות המוות שלך.
זו אימא זו? שמכינה את ילדה להלוויה של עצמה כבר בגיל 10?

ואני צריכה לאכול ולשתוק.
ואח"כ את לא מבינה למה אני "נראית" לך עצובה כשאני נפגשת איתך
וכשקרו הפעמים בהן אמרתי לך על קצה המזלג למה אני ככה
האשמת אותי.
איך אני מעיזה להתלונן...

ברור
אימא דכאונית ואובדנית זה מה שאני מאחלת לכל ילד,
שיחכה ליום בו אמו תנטוש אותו סופית
שיחיה בחרדה כל יום שמא אמו כבר עשתה את המעשה
שתהיה לו אימא לא מתפקדת, חצי מתה, עד שתמות סופית

את כ"כ עיוורת
המחלה הפכה אותך לחסרת רגישות טוטלית
את רעה,
אנוכית,
פתטית,
את מוכיחה לי כל הזמן כמה אני צעצוע לצרכייך ותו לא.
למה הפכת להיות כזאת?
למה אני צריכה לסבול את חוסר האונים הזה?
למה אני צריכה לשנוא אותך?
למה אני צריכה להיות עסוקה במוות העתידי שלך?
לא מוות של זקנה,
אפילו לא של סרטן או מחלה פיזית נוראית אחרת.
לא,
אני צריכה לחשוש שאת תתאבדי כי פספסת את חייך,
כי בחרת לחיות כבובה חסרת בחירה חופשית
וזה יקרה בחצי הפתעה.
חצי - כי אני יודעת שאת תעשי את זה
אבל לא יודעת מתי.
לא יודעת עוד כמה זמן יש לי אותך, בערך.

האם אני צריכה להודות על הזמן שאת עוד חיה?
האם אלה חיים?
האם יש לי אימא?