היא התיישבה על קצה המיטה... סופרת במהירות את השטרות אותם
הרוויחה והעיניים שלה אדומות, הידיים רועדות. ואף אחד לא
רואה.
היא מחפשת את המנה שלה, זו שמחזיקה אותה מעל המים, שלא תטבע,
היא הופכת כל חפץ בחדר. שולחן, מיטה, עיתונים, מחפשת במגירה,
בתיקים.
זה בכיס.
"כמה טיפשה אני יכולה להיות," היא אמרה... "איך לא זכרתי."
זה לא ממש עניין אותה, העיקר שזה אצלה.
היא פתחה את השקית הקטנה, זו שנתנה לה אושר כל כך מזויף, ושוב
נכנסה לאותה תחושה ממכרת, כזו שמעיפה אותה רחוק מכל שביב של
מציאות אכזרית בה היא חיה, מכל אותם זכרונות הרודפים אותה.
דפיקות בדלת.
כבר כמה דקות שדופקים, אבל זה לא מעניין אותה.
היא מתעלמת, ומחכה.
"שילכו כבר," היא לוחשת ובוכה.
"רק שילכו..."
הדפיקות פסקו.
היא הסתכלה על התקרה, אולי שעות. מנסה להבין מה עשתה לא בסדר.
רק לפני שנתיים הייתה ילדה רגילה, עם עיסוקים רגילים, וחברים
רגילים, לימודים רגילים, ומשפחה - רגילה מבחוץ, רקובה מבפנים.
היא עצמה את עיניה, נותנת לדמיון שלה להוביל אותה הרחק הרחק,
אל תוך גלים של הרס עצמי, בחיפוש מזויף וחסר תכלית אחרי האושר,
אחרי החיוך היפה שפעם היה לה, ונמוג.
ככה היא כבר זמן מה. בתוך מעגל של הרס עצמי, על מעשה שלקח ממנה
הכול.
זו לא אשמתה. נערה ביישנית וחלשה, בת 17, מה כבר יכלה לעשות?
והוא היה חזק ממנה, וגדול. הוא גם ביקש יפה יפה שלא תספר. דיבר
אליה כאל ילדה בת שבע, כאילו היה יכול לקנות אותה באותן מילים
יפות. אבל היא הקשיבה.
והוא קרא לעצמו אבא.
תמימות של ילדה שנלקחה בשניה,
פנים יפות של מלאך, שהפכו לפני מתה.
חיה מבחוץ, מתה מבפנים.
זה היה קשה לה, ההתמודדות, המבטים, החיים בצל משפחה שכזו. היא
הייתה חייבת לעזוב.
משם, ההדרדרות לא הייתה קשה.
לא היה מוצא אחר.
חודש, חודשיים אולי, והיא כבר מצאה את עצמה מוכרת את גופה שכבר
ניתן בעל כורחה לאחר.
מוכרת ושותקת. התרגלה לשתוק.
נכנסה למעגל אינסופי של שתיקה.
אף אחד לא רואה. אף אחד לא שומע.
ולמען האמת, גם לאף אחד לא ממש אכפת.
לפעמים, בחושך היא יושבת עם עצמה, ומספרת.
היא חייבת להוציא.
אולי היא היחידה שמוכנה להקשיב לעצמה, וגם זה בלי רצון.
היא נכנסה לחדר המקלחת. מילאה את האמבטיה, ונשכבה בתוכה.
תוהה כמה זמן ייקח למים להטביע אותה.
"במקום בו יש מים, יש חיים. אז למה אני מתה?"
אמרה.
ועצמה את עיניה.
פעם מלאך, תמיד מלאך. |