תראי אותה, איך היא גדלה.
זוכרת איך פעם, הייתה לובשת שמלות ורדרדות עם תחרה?
זוכרת איך הייתה מתגנבת בבוקר, לחדרה של אמא ושמה לה אודם
אדמדם-חום ונעלי העקב הלבנות שהיו גדולות עליה בכמה מידות?
ואיך הייתה עונדת את שרשרת הפנינים הלבנות, שהייתה מגיעה עד
לבטנה?
היא הייתה עומדת דקות ארוכות, מביטה במראה שעמדה מולה ובחנה את
עצמה, איך תראה בעוד עשרות שנים, כשתתבגר.
ותמיד הסתכלה עלינו כשחקניות משניות בסרט הוליוודי ועל אמא
ככוכבת נוצצת.
אני זוכרת את היום בו הייתה בת שש, לקחת אותה לחנות יוקרתית
וקנית לה חליפת מיני בדיוק כמו שלך. במשך ימים שלמים לבשה אותה
ולא הורידה ממנה.
איך העריצה אותנו, לא היה רגע בו לא חשבה כמה היא רוצה
להתבגר.
וכשהתבגרה, זוכרת את החזייה הראשונה שקנינו לה?, הורודה עם
הנוצצים והפפיון. לא עבר הרבה זמן עד הוסת הראשונה גם כן.
זוכרת את ליל הנשיקה הראשונה שלה?, איך התגנדרה עבורו וחזרה
מאוחר מהמצופה.
יפהפייה כמוה, עוד לא ראיתי.
הבנים עמדו אצלה, חיכו לתורם. הרי לא הפסיקו להגיע פרחים עם
שירים רומנטיים ובובות ושוקולדים.
פופולרית כזאת, לא תמצאי בשום מקום אחר. ולבסוף מה?, לבסוף גם
התחתנה, עם אחד שאהבה. ועוד איזה אחד, יחיד במינו. לא חסרה להם
אהבה ובעיה כלכלית לא הייתה להם כלל. בחור עם רקע טוב שאוהב
אותה ומוכן להקריב את חייו למענה. בארבעה ילדים בורכו, כל אחד
ברכה מעצמו, שניים מהם אפילו תאומים. אפילו חברות לא חסרו לה.
כל יום ישבה עם אחת אחרת בבית קפה, צוחקת על שטויות. תמיד
הייתה באה אלי ובוכה, הרי איך היא יכולה?. את בעלה האוהב,
המגיע בשעה מאוחרת מדי לילה, לא רואה ברוב שעות היממה. אין לה
עיסוק חוץ מבתי קפה וחברות, בשאר הזמן ילדיה צועקים ומשחקים
בקולניות סביבה. והיא צועקת שיפסיקו, המפלצות הקטנות.  אבל
בעצם לא רצתה לצעוק כלל, הרי היא אוהבת אותם. ילדיה, בשר מבשרה
הם. ואז היא מתנצלת, אבל הם אינם מבינים.
ומחלחל בתוכה, בתוך היפהפייה, תסכול מכוער שנובע משום דבר.
והיא נהיית ממורמרת יותר מרגע לרגע, לא מפסיקה לבכות, האומללה.
ואינני יודעת איך לעזור לה. כשאני מאירה בעיניה שוב ושוב את
נקודות האור שבחייה, היא אומרת שזה לא שווה דבר. הרי לא חיה
בילדותה, תמיד חלמה שתצמח ותתפתח ותתבגר ותתחתן ותפתח עסק
ותזדקן, ממש כמו אמא. ותהיה מאושרת.
זו אפילו קצת אירוניה, איך אמרו שהיא יפהפייה כשבעצם אין יפה
כמוה במשפחה שלנו. אף פעם לא האמינו לי כשאמרתי בגאווה שהיא
אחותי הקטנה והמושלמת, הרי אנחנו לא דומות בכלל.
תמיד הייתה אומרת: "כשאגדל..." בעיניה יכולתי לראות את החלומות
של הילדות מתבלבלים זה בזה, והיא מחייכת. כאילו נחושה בדעתה
שאת חלומה תצליח להגשים. עכשיו זה כבר לא מתחבר לי, איך היא לא
מאושרת עם מה שיש לה?

"תמיד חיכיתי לרגע בו אגדל. עכשיו אני מחכה לחזור לרגעים של
פעם, לילדות שלי. והרי שעכשיו, אם רק אגדל עוד קצת, איוולד
מחדש".