"שני שקלים וחצי"
"תודה"
כשיצאתי מהחנות ביום הזה הייתה הרגשה שונה במקצת באוויר. דומה
להרגשה הרגילה כשיש לי כשאני קונה משהו חדש שממש רציתי - אבל
באותו זמן מן אכזבה בלתי מוסברת כזאת. אולי זה מכיוון שרציתי
את זה כל כך הרבה זמן שזה נתן לי אנרגיות ועכשיו כשסוף סוף יש
לי את מה שרציתי יש מן ריקנות כזאת ושאלה של "מה עכשיו?".
לא יודעת, למה אבל תמיד חלמתי שתהיה לי משרוקית מגניבה כזאת,
כמו שתמיד היה למורה לספורט שלי ביסודי. המשרוקית נראתה שהיא
נותנת לו כוח עצום לשלוט בנו, התלמידים הרכים, ביד רמה. עכשיו
השגתי משרוקית ממש כמו שלו ומשום מה אני לא מרגישה חזקה יותר
בשום צורה שהיא, להיפך.
פתאום הרגשתי גל של שמחה וסיפוק עצמי כי הרי בעצם, המשרוקית
שלי הפרטית ממש אצלי ביד. לפני פחות משעתיים לא הייתי מאמינה
בכלל שאני אגיע לרגע הזה. וואו. היה לי דחף כמעט בלתי נשלט
להתקשר למשה. רק שמשה לא ענה לי. למה משה לא עונה? איזה מן
בחור הוא? משה היה מהאנשים האלה שתמיד היו עסוקים, שתמיד עשו
דברים חשובים, שגרמו לי להרגיש רע לא משנה כמה ניסיתי. הרגשה
של "למה את לא עושה מספיק?". שנאתי את ההרגשה הזאת. למשה יחסית
הייתה דרך טובה להעביר את ההרגשה הזאת בכוונה, אבל לא תמיד.
אהבתי אותו ברגעים הקטנים האלה של הצחוקים. יחסית להרבה אנשים
שפגשתי בחיים שלי הוא לא היה נורא.
לא משנה, הקיצר, אני יודעת שאני מסוגלת ליותר אבל יש כל-כך
הרבה דברים לעשות בשביל העולם... מה שגורם לכך שיוצא שחושבים
כל הזמן מה לעשות, מה שגורם לכך שכבר לא יודעים מה בא לי באמת
לעשות, אם זה בשביל העולם ואם זה בשביל עצמי. אבל ידעתי שאני
רוצה את המשרוקית הזאת. אולי לא עכשיו אבל בעוד כמה ימים היא
תיתן לי הרגשה של חשיבות, הרגשה של מנהיגות שכל כך רציתי
לעצמי. מנהיגות מזוייפת - אבל אולי היא תהפוך למנהיגות אמיתית.
מנהיגות של מה? טוב, את זה כבר נראה... אני כבר לא יודעת ממש
מה אני רוצה מהחיים מרוב המנהיגות הזאת. הרבה דברים הלכו לי
בעיקר המנהיגות.
אבל יש לי משרוקית. למה אני צריכה להיות מנהיגה? מאיפה תבוא
המנהיגות שלי? האם באמת מישהו יכול להגדיר את הדברים האלה?
בטוח שמנסים... טוב, אני בטוחה שאני עוד אגלה כי אחרי הכל,
אחרי כל החיים האלה אני נשארת לבד עם עצמי ומה אז? הסיפור הזה
כבר לאט לאט מאבד את הפואנטה שלו וגולש לדברים אחרים... לא
נורא, סיפור זה סוג של התבטאות, אומנות כזאת אתם יודעים? גם את
זה כבר לא עשיתי הרבה זמן.
המנהיגות אצלי באה ממקומות לא צפויים. תשאלו את הבחור בקייטנה
שהדרכתי. הוא תמיד העריך אותי. אני פשוט מראה דברים בדרכים לא
קונבנציונאליות, זה לא רע אני פשוט צריכה להשלים עם זה. אני לא
בטוחה שאני מצליחה.

בכל מקרה, אני אנסה שוב להתקשר למשה.
או! הוא עונה!
"משה, משה! נחש מה?!"
"מה?... שוב את עם הסרטים שלך..."
"נחש מה קניתי!"
"אוי לא! אני לא מאמין... קנית את ה..."
"כן!!!"
"אוי ואבוי"
"נכון אתה גאה בי?"
"אממ... (כגודל הפאוזה - גודל השקר) בטח, מותק"
"יש!!!"
"מתי רואים אותך, חמודה?"
"מתי שבא לך"
"אולי תבואי אלי, את בכל מקרה קרובה"
"טוב, חמוד"

אני מתה על משה. הוא הורס לי את החיים אבל אני חולה עליו.

חוץ מזה שיש מצבים שזה יכול להיות דיי מדליק להיות נשלטת...
(והמבין יבין)