אתה עומד באמצע רחוב ואין איש איתך. הכל כל כך שקט ואין
ציפורים בשמים. אין שמש, אין לחות, אין קיץ. קר לך, ואתה לובש
כמה שכבות בגדים ועדיין מת מקור. גורב גרביים עבות ושם כפפות
וצעיף. פותח מטריה, כי מתחילות לרדת עליך טיפות. אתה צועד לפי
ריקוד טיפות הגשם, לא יודע לאן. אתה מחייך, כי השמים אפורים
ומלאי עננים בכל גווני האפור. אתה מחייך, כי הריצפה מקבלת
דוגמא של נקודות קטנות במרחקים לא שווים. אתה מחייך, כי האף
שלך אדום מרוב קינוחו הלא מועיל. ואתה קופא מקור וסובל, אבל זה
שווה את זה. אתה אוסף את טיפות הגשם, דמעותיו הצלולות של
אלוהים. יש לך כבר דלי שלם שלהן, והכל כל כך קודר ואפור-בדיוק
כמו העצב שלו, של אלוהים.
בלילה, אתה חולם על מסך שחור, שנגמרו בו תוכניות האירוח כבר
מזמן. אתה קם בכל שעה בגלל איזה רעם קולני המלווה בטיפות גשם
שמתחזקות רק יותר ויותר. ואז מגיע פתאום ברק לבן, כאילו היה
הבזק אור שהביא אותך לרגע לגן עדן. אלוהים נהיה עצוב יותר. הוא
בוכה בעזרת הגשם, מיילל בעזרת הרוח, ומנסה לבקש ממך לנחם אותו
בעזרת ברקים מבהילים ורעמים קולניים.
אתה קם, מכין לו כוס חלב חם ואומר לו שהכל יהיה בסדר. אחר כך
חוזר לישון. הוא נרגע קצת ונותן לכדור הצהוב, ולחיוך, לעלות
לשמים ולזרוח. השמים כחולים שוב והפרחים פורחים בלבלוב שמחמם
את הלב. הכל נראה כל כך בסדר, עד שמשהו שוב קורה, ואלוהים
מתחיל לבכות.