אני יושבת שם, במושב הכי ימני שמאחור. אני מפנה פניי לחלון,
כאילו מנסה להתאחד אתו ולהינות מהשדות הירוקים והשמים
התכולים-ורדרדים כמה שאפשר. כמה טיפות גשם מנסות לזחול למקומן
על החלון שלי. עצרנו ברמזור ומתח השתרר באוויר. אני נשארתי
צופה בחלון, שוכחת. נהג המכונית, שעצרה מימיננו ברמזור, הסתכל
בי ובעיניו היה מבט ספק נוגה ספק מרחם. טיפות הגשם שעל החלון
נראו כאילו היו דמעותיי, רק עם זגוגית בינן ובין פניי. כאילו
תפקיד הזגוגית - כמחיצה בין המציאות, הריקנית והשגרתית, לבין
הפנטזיה המלודרמטית ומלאת הקסם - שרק אני יכולה להכיר בו.
האור ברמזור התחלף לירוק ואבא שם ספיד. עצמתי עיניי, מדמיינת
אותי מרחפת ויוצאת מהזגוגית שבחלון, היישר אל הפנטזיה שנמצאת
מעבר לה. אני מתאחדת עם הצלילים השקטים המתנגנים בראשי. כאילו
היו דמות שבאה וחיבקה אותי בחום וליטפה את לחיי ברכות. לוחשת
באוזניי בלחש, המנוגד לצעקות שמסביב; "עכשיו את בסדר, אני
אוהבת אותך ואני מבטיחה לא לעזוב לעולם".
אני מחייכת ופוקחת עיניי. אמא כבר בוכה ואבא אומר לאחי הקטן
לשתוק. אבל לי כבר לא אכפת - אני מוגנת בזרועות הפנטזיה. הנוף
בחוץ נהיה רק יותר יפה והחיוך עוד לא ירד מפניי. הפסקתי לעוף
וראשי נתקע בכיסא של אמא שלפני. כאילו היה מסוגל לחשוב מעצמו.
אבא עצר בפתאומיות. אני לא חושבת שכאב לי, במיוחד כי הייתי כזו
ריקה מבפנים. הראש שלי הונח על החלון וניפץ את זגוגית המחיצה
שהובילה לפנטזיה שלי. כאילו ניפצו לי את הבועה. היה שקט, מהשקט
המפחיד הזה שיש כשעשית משהו לא טוב. השיער שלי היה רטוב, אבל
לא היה זכור לי שהתקלחתי לפני שיצאנו. לא ראיתי דבר וזה היה
קצת מפחיד לא לדעת מה קורה. קראתי: "אבא", אבל אף אחד לא ענה.
הם בטח עצרו בסופרמרקט לקנות כמה מצרכים ושכחו אותי באוטו, כמו
תמיד.

אני חושבת שאלך לישון, עד שיחזרו וניסע הביתה.