העלים מהשלכת של אשתקד מלטפים את עורך.
שמת לך קטורת בניחוח ורדים ואחת בניחוח וניל, כי את אוהבת את
הערבוב.
את כל כך יפה בתמונה הזו, שאף פעם לא אוריד ממסמר הדמיון.
שלשלאות הכאב לא משכיחות אותך, לעולם אזכור את המתיקות שלך.
השמלה הלבנה הזו, שלבשת בקיץ כשהלכנו לים. זו עם התחרה בקצוות
שאהבתי כל כך, שמרתי אותה - מוכתמת בנוזל הכאב של חיי.
תמיד תהיתי היכן שמרת את המילים היפות שכתבתי במיוחד בשבילך.
זוכרת את הספר שרצית שאוציא לאור? הלוואי והיית חיה רק לעוד
שנה, כדי לקרוא את ההקדשה הזו.
קראתי לו "אפרודיטה", כי היית יפה יותר מהאלה המקורית. מרוב
האהבה שהענקתי לך עברת את מעמדה של אלת האהבה.
ואם לא הייתי חוזר מוקדם מהעבודה - במיוחד כדי להציע לך את
ההצעה הגורלית, אולי לא הייתי מקבל את השוק של חיי, והורג את
שניכם. ואת היית מחייכת עכשיו, עם הקטורת שלך. מחליפה את כל
האוויר בביתנו בריח וניל-ורדים שרוקדים יחדיו. היית לובשת את
השמלה הלבנה שלך, שלא היתה מוכתמת, והיית גאה בי יותר מתמיד.

הרי תמיד ידעת שאני אוהב אותך.