נוסע מבוגר התיישב, במושבים השמורים לנוסעים בגילו. הוא עשה
זאת באיטיות של בני גילו. אני יודע - המתנתי עד שיתיישב. אחרי
הכול, אין ספק שמצווה כזאת היא מותרות שאני יכול להרשות
לעצמי.
"אתה מייגיע לאלנבי פינת עלייה?" הוא שאל, קולו עבה ועמוק,
טובל במבטא פולני. אני יודע - ככה בדיוק מדבר חמי.
"זה קו ארבע,"אמרתי.
"בחור צעיר, אתה לדבייר עברית? שאלתי אם זה מגיע לעלייה?..."
לחצתי על דוושת הגז, ומיד על הבלמים, כי 'אימפרזה' חתכה אותי
משמאל.
"מגיע! מגיע... אדוני." ברגע האחרון נזכרתי בהנחיות החדשות,
מאז הקטע שהיה עם האתיופי באגד. ברור שהנהג ההוא הגזים; לא
מספרים לנוסע מיהו ומהו - הם יודעים לבד. ובכל זאת, אסור לנו
לענות בגובה העיניים? חוץ מזה, אני יודע שהתכוונתי לקלל את
המניאק שחתך.
ה'אימפרזה' הדליק אורות ברייקס.
מצמוץ.
"יש תחנה בפינה?" חטייאר בן שמונים מהמושב של הזקנים חקר
אותי.
"בפינה הקרובה אין תחנה," צריך להיות אדיב לחטייארים. הוא בגיל
של סבא שלי.
"לא פה. ברחוב עלייה!"
הנהנתי בראשי פעמיים במופגן - סך הכול שישים מטר הליכה, אולי
קצת יותר בעצם, אבל זה לא כזה חשוב. ראבאק, העבודה הזו. לא
יודע איך קיבלתי אותה. בוקר אחד אני מתעורר ומגלה שאני נהג
'דן'. מתקשר איזה יעקב ואומר שאני מאחר לקו. אין לי מושג איך
יצאתי מזה.
"שם ברונפמן, נכון?" זה זמני. אני אהיה האלתרמן הבא. רק בן
עשרים ושלוש והוא בגיל של החטייאר, אז זה עוד יקרה.
'אימפרזה' אותתה שמאלה. מוזר - לפני רגע הייתה שם 'לאנסר'.
"סליחה?"
"ברונפמן!"
"מה זה ברונפמן?" אוי לחתול הסקרן.
"בשר," מיהר החטייאר לדווח, "קצף. כבר חמישים שנה אני קוניי
בשר אצל ברונפמן. הוא טוף, כידאי לך..." קבע.
בטח סכלרוטי, חי מחוץ למציאות. זה סוף היום, ערב סילבסטר, ואם
הוא רוצה לקנות בשר אצל ברונפמן לקראת חצות, מי אני שאומר
ההפך?
זו יכולה להיות אחלה בלדה, סטייל מאיר אריאל... חבל שאי אפשר
לכתוב בזמן נהיגה.
במיוחד כשה'אימפרזה' בולם.
מצמוץ.
"...הוא בחור טוף. היינו ביחד בבריגדה של זיי... אייך קוראים
אותו?"
"מי?" מי זה הזקן הזה?
"המפקד של הבריגדה או ברונפמן?"
"מי זה ברונפמן?" התעצבנתי. אני שונא את הזקנים האלה שמבלבלים
לך באמצע הלילה ת'מוח.
בכלל, אני כבר לא הנהג - נכון?! פיטר אותי. על הזין שלי כל
העניין הזה עם האתיופי עכשיו. אמר לי שאני חולה נפש! קיללתי את
האימא שלו ושל ההנהלה. שהם לא יעשו ממני מובטל. שאני מסיים את
הקו. לחיים תירוש משפחה לפרנס. מה הילד הזה יודע?
"ברונפמן מהאטליז בעלייה. אתה לא מקשיב?" מי זה חיים בכלל?!
כולו מנהל עבודה.
"לא יודע מי זה ברונפמן... לא יודע מי זה חיים והאבא שלו",
כולו עוד לא בן שלושים. אני בן ארבעים וחמש. מפרנס. שידחוף את
התואר שלו לתחת.
"נכון. חיים זינגר בפלמ"ח. הוא היה חבייר שלו,"היה הזקן
מאושר.
"שילכו להזדיין כולם,"הבן של שמעון בהנהלה, יכול היה לזרוק
מילה.
"דבייר בנימוס!" דפק החטייאר על המעקה.
'אימפרזה' לחץ ברייקס.
מצמוץ.
שניים בגילי, מהמושב המקביל, גיחכו בווליום גבוה מספיק כדי
שישמעו שהם מנסים לצחוק בשקט. הם בטח ירדו על יד לילינבלום
לתפוס משהו ללילה, באחד הפיק-אפים. זו יכולה להיות אחלה בלדה
בסגנון מאיר אריאל... אם רק הייתי יכול לכתוב בזמן נהיגה.
"בגללו הקימו את המדינה! בגללו אתה כאן!" צרח הזקן.
"מי, ברונפמן?" שאלתי בנימוס. רק שלא יקבל לי התקף לב עכשיו.
"לא! כיין, גם. אבל זינגר היה מפקייד," אמר הזקן בקול מבולבל,
ונכנס לסרט, "עם פינצ'בסקי ונוסוביצקי, שיין ויפה, וחיים
אבינועם ו..."
"רבין?" הלכתי על בטוח. הוא רגוע יותר בסרט שלו.
"לא, הוא היה המדריך בגדוד שלוש. שכחתי. אני חושב גם
פינצ'בסקי," הירוק ברמזור של רוטשילד החל להבהב.
"מי שזה לא יהיה," מלמלתי מחייך.
"דבייר בנימוס!" דפק החטייאר על המעקה.
הרמזור התחלף לאדום.
מצמוץ.
שני צעירים במושב האחורי צחקו בקול רם.
"בא'נה, יא חטייאר, אז מה אם פיטרו אותי?! אני עדיין הנהג. אתה
רוצה - עכשיו אני מוריד אותך!" סובבתי את הראש אליו, רק לרגע,
והספקתי לבלום לפני שמעכתי ת'אימפרזה'. כוס אמ'אמק ערס.
"היים הקימו את המדינה!"
"לא מגיע לי פרנסה?" אמרתי, "אי אפשר לפרנס משפחה בכבוד בארץ
המחורבנת הזו?"
"היים נתנו דם שלהיים כדי שתהיה מדינה!"
"מי הם חושבים שהם?"
"הם חלוצים! פלמ"ח!" שיווע הזקן.
"מה פלמ"ח עכשיו?! הם היו בפלמ"ח?"
ה'אימפרזה' התחיל נסיעה וראיתי שהרמזור הפך לירוק. לחצתי על
הגז, אבל פתאום הוא דפק ברייקס.
מצמוץ.
"כיין! מה יש לכיים הצעירים היום? קצת היסטוריה. קצת נימוס! מה
שם שלך?" דפק הנוסע המבוגר על המעקה, רותח מזעם.
שני הצעירים במושב המקביל התחילו לצחוק. אני יודע - הסתכלתי
במראה, וראיתי אחד מהם מצלצל לרדת, בזמן שהשני מדביק ג'וינט.
עברתי את הרמזור של לילינבלום ב"כתום" ונעצרתי.
"עוזי. רגע, תשמע," ניצלתי את העצירה, "לא צריך להתרגז ככה",
איך הוא התרגז ככה, המבוגר? הרגע אמרתי לו שאני מגיע.
"אבל הרגע אתה אומר שברונפמן ופלמ"ח יכולים להזדיין."שני
הצעירים ירדו מהרכב ונעמדו על המדרכה. זה שצלצל, לקח את
הג'וינט מזה שגלגל, והצית אותו.
"מי זה ברונפמן?!"
"על זיי אני מדבייר! דבייר בנימוס!" שני הצעירים פרצו בצחוק
מתגלגל. סגרתי את הדלתות והמשכתי בנסיעה. יש נוסעים שמוטב
להתעלם מהם.
"כל מה שעשיתי עד עכשיו היה לדבר בנימוס..."
"אייתה לא תגיד לי מה אמרת לי. לי יש אוזניים ואני עוד שומייע
בהם טוף מאוד!"
החלטתי להתרכז בכביש. ה'אימפרזה' דפק ברייקס.
מצמוץ.
"עכשיף, תגיד לי מה שם שלך..." אמר החטייאר בנחישות, שהפתיעה
אותי לגמרי.
"גולן," אמרתי, "ושלך?"
ה-'אימפרזה' בלם.
מצמוץ.
"לא עניינך".
"מה?!"
"אתה עוזי גולן?"
"מה עוזי גולן?"
"אמרת שם שלך עוזי גולן."
"מה אתה רוצה, יא נודניק?!"
"את השם שלך, להגיד למנהייל."
"אה, תכתוב חיים תירוש, ותגיד לו שהוא יכול ללכת להזדיין. אותי
לא זורקים ככה," סובבתי אליו את הראש, והסתכלתי לו בעיניים,
"אתה שומע?! אני מתפטר!"
טררראאאאאאח!
קיבינימאט! מעכתי את ה'אימפרזה'. צפירות נשמעו מכל עבר. אנשים
מתרוצצים מן המדרכה אל הסובארו המעוכה ודלתות האוטובוס, דופקים
עליהן כמו חוליית לינץ' במערבונים. אני יודע, כי ראיתי כמה.
הסתכלתי וראיתי את הרמזור של אלנבי, העלייה והרכבת, מתחלף
לאדום.
מצמוץ.
"אתה משוגע, אתה! תפתח את הדיילת!" צווח החטייאר. ראיתי סדקים
בשמשה הקדמית, שהובילו את מבטי אל מחוצה לה, שם עגן האוטובוס
עמוק בתוך ה'אימפרזה'. מסביבנו המה קהל של ליל הסילבסטר, ערב
רב של בליינים. ים של אנשים, ומתוכם צפה נימפה, שיכולה הייתה
להיות אחלה בלדה, בסגנון מאיר אריאל. מיני מכוסה בפייטים
אדומים נוצצים, חולצת בטן לבנה, רקומה בשני, וקשת בשיער. שתי
זרועות דקיקות שלחו ממנה נצנוצים באדום.
נצנוץ...
מצמוץ.
"אתה משוגע, אתה. תפתח את הדיילת!" צווח הנוסע המבוגר.
"מה?!" נצנוץ...
מצמוץ.
"אתה משוגע, אתה! תפתח כבר את הדיילת!" צווח הזקן המטורף.
"למי קראת משוגע?" נצנוץ...
מצמוץ.
"איזה יפה היא?!" הערתי לחטייאר בחיוך.
"משוגע," צווח חזרה.
נצנוץ...
מצמוץ...
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.