החושך ירד על העיר לאיטו כמכסה אותה בשמיכה נעימה ומנשקה נשיקת
לילה-טוב, אנשים צעדו ברחובות רגועים ומחייכים, מביטים בשקיעה
היפה שמסתיימת לה לאיטה, מזכירה את הזמן שחולף בגווני הוורד
העדינים שהשחירו עוד ועוד, עד שנעלמו כליל והוחלפו באור
מנורות-הרחוב.

בעודו צועד ברחוב חשב לו תום על השקיעה,  שגם אם ירצה יותר מכל
לא יוכל להחזירה כעת, ודבר זה גרם לו לכאב רב, משום שלא מבחינה
פילוסופית חשב הוא כעת, אלא על גליה. על גליה, אותה רצה להחזיר
אליו עכשיו יותר מכל, על כל השקיעות בחייו היה מוותר אם רק יכל
להחזיר אותה, אבל השמים נותרו שחורים, וגליה נותרה מתה.

קול האמבולנס שעבר על-ידו והפר את השקט היחסי ששרר ברחוב בקול
צוויחת הסירנה שלו הזכיר לתום את אשר חשב עליו בחודשים
האחרונים, אך בעיקר בימים האחרונים בהם חשב על כך באופן מודע,
את המוות. הרי בשביל מה לו לחיות? חשב לעצמו שוב ושוב, כל חייו
הרי סבבו סביב גליה, ועכשיו, כשגליה מתה, כל מחשבותיו סובבות
סביב המוות. דבר אחד עצר אותו מלמות, חשב לעצמו, וזה הפחד
האיום שהיה לו מן המוות, פחד-מוות היה לו ממנו, הוא לא העז
להמר, משום שלא ידע אם במוות יפגוש את גליה או יעלם אל תוך
הכלום.

"אף אדם אף פעם לא באמת פחד 'פחד מוות' ראוי מן המוות, למרות
שאתם חושבים שכן, ובמיוחד אתה." היא עמדה שם מולו, עירומה,
שערה ארוך, משתרך אחריה כשובל, עיניה שקופות, בתוכן אפשר לראות
את כל נפשה וישותה, בתנאי שמביטים, אבל תום השפיל את עיניו אל
החזה העגול הגדול ולבטנה השטוחה ולמקום בו נפגשו שתי רגליה
הארוכות ובכה כתינוק, בכי קורע לב, "גליה, גליה שלי..." יבב.
"משום שאי אפשר באמת לפחד מדבר שאינך מבין, ובני-האדם אינם
מבינים מהו מוות," המשיכה, "משום שאינם מבינים את המושג
'אין-סוף' בתוכו החיים עצמם הם הבזק אור קצר, אבל אתם אינכם
מבינים זאת מהסיבה הפשוטה שאין לכם פרספקטיבה, אתם מתייחסים
להבזק האור הזה כאל אינסוף. תראה את עצמך למשל, מאוהב בי ככה,
מתייחס אל החיים כאל נצח ולא כאל הבזק האור שהם הנם, מבזבז
אותם על עצבות." הוא הביט בעיניה, ורעד בלתי-נשלט עבר בו, הוא
ראה שאיננה אוהבת אותו, ראה זאת בפשטות, ראה את כל אלפי
האהובים שהיו לה אחריו.
"אני מצטערת חמוד, פשוט לא יכולתי להמשיך לראות אותך מתבזבז
ככה," אמרה והחלה ללטף את ראשו, הוא קפא במקומו, גופה העירום
והאהוב שיתק אותו, הקול המוכר והיד הדקיקה שליטפו אותו היו מעל
לכוחו והדמעות החלו שוב לזלוג מעיניו. "תראה מה אתם עושים
לעצמכם, מתחבאים מאחורי בגדים, לא מסוגלים לסבול להיות חשופים,
מתביישים בנפש שלכם, מפחדים לראות נפשות של אנשים אחרים,
תפסיקו עם זה...  כעשר שנים לאחר אמצע המאה הנוכחית הייתם בדרך
הנכונה, חייתם בשביל אהבה, סמים, מוזיקה, כאילו הבנתם לפתע
שהחיים הנם הבזק אור, הם היו גאים בכם מאוד שם למעלה, אבל כמו
כל דבר טוב גם זה לא נמשך זמן רב, והאגו-טריפ הקולקטיבי שלכם
גבר על התשוקות, חזרתם להתייחס אל החיים כאל נצח."
"של מי האגו-טריפ?!" צרח עליה לפתע "את חית פה איתנו, והיית
כמו כולנו, ועכשיו, ברגע שאת יודעת את ה'אמת-הגדולה' את מטיפה
לנו, כאילו מעולם לא היית חלק מכך", העיניים שלה סינורו אותו,
זו הייתה הפעם הראשונה שהוא רואה נפש של אדם, הוא אהב אותה
באותו הרגע יותר מתמיד, וכל מילה ותזוזה ואפילו נשימה שלה
הכאיבו לו, "אני שונא אותך" צרח, והיא לא יכלה לדעת כי הוא
מרגיש אחרת.
"באתי לעזור לך, לא רציתי להמר האם תתגבר עלי או לא, לא רציתי
שתבזבז את הבזק האור שלך!" אמרה, וניצוץ אהבה כלפיו עבר לפתע
בעיניה.
תום התיישב על הרצפה, משך אליו את ברכיו, חיבק אותן בכפות ידיו
והחל בוכה, היא רכנה אליו והחלה מלטפת שוב את ראשו, ולו לא היו
הכוחות לעצור בעדה. "איך אני יכול לחיות עכשיו" אמר מבעד
לדמעותיו "איך אוכל לחיות כשאני יודע את האמת, לעולם לא אבין
מעכשיו אף אחד, ואף אחד לעולם לא יבין אותי, או שמה אני
טועה... לעולם איננה המילה הנכונה.

האמבולנס השני שעבר ברחוב השקט והפר שוב את דממתו למורת-רוחם
של האנשים שצעדו לאיטם על-פני החנויות, נושאים שקיות שהכילו את
מה ששימח אותם כל-כך, את כל החפצים שרצו  זמן כה רב, במובן
הזמן שלהם כמובן, עצר בחריקת בלמים, אך מאוחד מידי, תום כבר
שכב ללא רוח חיים מתחת לגלגליו.