את ההודעה על רצח אימי קיבלתי בחצות.
חשבתי על זה שבדיוק הבוקר ראיתי את אחד הקצינים הראשיים של
המנהיג בכבודו ובעצמו מגיע בלווית שומריו הרבים לפורום של בית
ההארחה.
כנראה שמספר שעות אחר כך נורתה אימי.  היא נרצחה ביריה. ידעתי
זאת. כמה קולות סביבי סיפרו לי על כך בשמחה מרושעת, בעוד אני
צועדת לאיטי במסדרון החשוך כמעט לגמרי ומשתדלת לשמור על ארשת
פנים קפואה.  הגעתי אל חדרי ופתחתי את הדלת. החדר היה חשוך
וקטן. הייתה בו מיטה אחת מברזל שעליה הונח מזרון דק וחלון רחב
מעוטר בוילון שקוף וישן.  סגרתי את הדלת ועמדתי בחושך.

עיני התעכבו על נקודה לא מוגדרת משמאל לחלון הרחב... שיערה
הצהוב של אימי, הגולש, הרך... גבה היפה... אמא שלי, האדם היחיד
שהיה לי עלי אדמות... פני שהוארו חלושות מן האורות הרחוקים
שבחוץ כוסו לפתע בצל.
מעברו השני של החלון ניצבה דמות חשוכה.  גבותיי התקרבו מעט זו
לזו ושפתי נפשקו.
ממעט האורות העמומים יכולתי להבחין שזהו גרמני מחייך.

ירדתי על ברכי ומשם הגעתי למצב שכיבה. ניסיתי להיות קטנה ובלתי
נראית, זחלתי אל מאחורי המיטה בשקט גמור.
הגרמני חייך בבוז וחדר אל החדר בקפיצה קלה.
שבתי לעמוד על רגלי כשאצבעות ידי הימנית אוחזות באצבעותיה של
השמאלית.
עמדתי מולו, הבטתי בו. אצבעותיי נפרדו אלו מאלו.
הוא היה צעיר ורזה, שערו היה בהיר וקצר, אבל לא יותר מידי,
עמידתו, הבעתו וכל ישותו שמילאה את חללו הדל של חדרי לא הותירו
ספק באשר לכוונותיו.
בחיוכו הבז, המרושע, התקרב אלי והפשיט ממני את בגדי. אחר נשכב
כשגבו על המיטה וכך, כשרק זוג תחתונים  לעורי, החל לשחק בי תוך
שהוא משגר אלי חיוכים מנצחים, מלאי יוהרה ולגלוג:
"נו, מה שלום אמא שלך?"  צחקק לעומתי.
דקות ארוכות חלפו עד שהופיע להפתעתי מישהו בחלון וקרא לי.
ניתרתי ממקומי והזדרזתי ללבוש כותנת לבנה וארוכה שתסתיר את
עורי. החשתי צעדי לעברו. היה זה גרמני אחר.  גרמני רחום. הוא
היה שמנמן ובעל שיער גלי וקצר.
"מישהו צריך להגיע אלייך עם מספר טלפון" אמר בשקט "אליו תוכלי
להתקשר, שם כבר יעזרו לך... עוד מעט יגיעו לפה" והלך.
עמדתי דוממת ליד החלון כשהגרמני המרושע עומד מאחורי. הבטנו זה
בזו ולא עשינו דבר. נראה היה כי גם הוא, כמוני, ממתין לשליחי
מספר הטלפון שהובטחו לי.
מקץ שניות ספורות התקרבו אל החלון שני ילדים שלא הבנתי את שפתם
ומסרו בעל-פה מספר טלפון.
"מה מספר הטלפון?" שאלתי את הגרמני.
הוא שילח את הילדים וחייך אלי.
"מה מספר הטלפון?" שאלתי שוב מרוגשת מתקווה מהולה ביאוש.
"את באמת רוצה לדעת?" חיוכו המרושע שב והתפשט על פניו. הניצחון
והגאווה שלטו בכל תנועה ובכל עוויה שלו.
צעדתי צעד מהיר קדימה ואחזתי בחזקה בזרועו - "מה מספר הטלפון?"
קראתי - "בבקשה!"
"בסדר"- הוא אמר לי - "אכתוב לך"
הוא נטל פתק קטן ועיפרון ושירבט מספר סימנים על הדף.
"מה זה ? " שאלתי.
"מספר הטלפון!" ענה.
"אבל אני לא רואה כאן שום מספר!"
"נכון. זוהי שפת הסתרים שלי - וזה מספר הטלפון שלך בשפת הסתרים
שלי!"
"אתה יודע שאני לא יכולה להבין את שפת הסתרים שלך!" קראתי
אבל הוא גיחך.

בחוץ היה עדיין לילה ובפורום בית ההארחה לא היה איש. רק קירקור
צפרדעים נשמע מרחוק. בלעתי את רוקי.
אימי נרצחה היום ולא היה לי פנאי להיות עצובה.
הייתי זקוקה למספר הטלפון ולא יכולתי לדעת אותו.
ידעתי שנשארתי לבד בעולם, אין עוד איש שמכיר אותי.
הייתי זקוקה לנחמה, לכתף איתנה, אבל לא היה איש שינחמני.
רשרוש קל העיר אותי ממחשבותי. היה זה הפתק המקומט שלו, שנפל על
הרצפה.
הגרמני התכופף כדי להרימו וכך , כשברכיו מקופלות וגופו מכופף -
מבטינו נפגשו.

הבטתי בגרמני והוא הביט בי.
על פניו נפרשה פתאום הבעת הפתעה שרוסנה עד מאוד.  מבטי החל
להתמקד בעיניו שעה שהקטנתי בהדרגה את המרחק בינינו. הוא הזדקף
לאט.
הגעתי אליו והנחתי את ראשי על כתפו כשפני מופנות אל צווארו.
נשמתי אותו אלי ריאותי, לחי שלי התחככה בשלו.. כשזרועותיו
נכרכו סביבי בעדינות כרכתי גם אני את זרועותי סביבו, נגיעה
רכה, חלושה... שפתותינו נפגשו לנשיקה ארוכה.. לשונו הייתה רכה
ופשרנית. הבטתי בו. עינו היו עצומות. מבטי נדד מעיניו אל כתפו
והלאה משם  ואז נפתחה הדלת.
ניתקתי ממנו.
מספר נשים עם כסאות נכנסו לחדרי, כולן לבושות במלא ההדר. הן
סידרו את הכסאות בצורת חצי עיגול ואמרו: "סליחה, אתם לא יכולים
להישאר כאן, מתנהלת כאן ישיבה".
דלת אחרת בחדרי הובילה לחדר אחר, חדר היציאה מבית ההארחה.
יצאנו משם ועמדנו בפתח. הבטתי החוצה.
השחר הפציע ופורום בית ההארחה התמלא בקולות אנשים מטיילים,
מפטפטים, צוחקים, משתכשכים בבריכה להנאתם. מרחוק ראיתי את
הגרמני הרחום והוא סימן לי בידו שכדאי שאצא משם, לעבר הפורום
ונעלם.
הגרמני שהיה עימי הביט בו ואחר כך בי. הוא החזיק את ידי ואמר
לי:
"אני רוצה לתת לך את זה"  - הוא הוציא מכיסו שטרות כסף בסכום
לא מבוטל : "קחי" אמר ותחב אותן לתוך ידי. הבטתי בשטרות הכסף
ומשם החוצה.
"קחי, אבל שאיש לא יראה את הכסף! איך תוכלי להחביא אותו?"
תחבתי את השטרות לתחתוני.
הוא הביט בי בעיניים נוצצות, אחז שוב בידי והתקרב תוך שהוא
מביט בריכוז אל תוך עיני.
"זה גורם לי המון אושר לעזור לך" החיוך שלו היה טהור כשל ילד
קטן.
התחלתי לפסוע לעבר הפורום.
"רגע!" קרא. הוא קרב אותי אליו ונשק ללחיי.

יצאתי משם ותוך שניות ספורות הייתי חלק מהמון האדם שהיה שם ,
מחפשת בדריכות קולות דוברים עברית.
מקץ דקות ארוכות של שוטטות נקלטה באזני שיחת שתי נשים שנוצרה
מצירוף ההברות שכל כך ביקשתי לשמוע.
שוחחתי עימן מבלי להזכיר את רצח אימי והן הבטיחו כי יסייעו לי
לעלות על המטוס בדרך החוצה מהמדינה.
ובעוד הן משוחחות בעירנות ואני עומדת בשתיקה, מביטה סביבי
ומתחילה לחוש שמץ ביטחון עמום -
נזכרתי.  
לא היה לי את מספר הטלפון.