זה כל מה שאי פעם רציתי. איך הדמעות מתגלגלות על הלחי המתוקה
שלך, בלתי נראות. אבל אני יודעת שהן שם. מנגינות עמומות
ושקטות, כל כך שקטות, יום יבוא ותוכל להקשיב להן גם. אני
מבטיחה לך, את כל כולי אני מבטיחה. ואתה עוד תראה.
תמיד היית כל כך חזק, הגיוני, מעט אופטימי, תמיד מחייך. והחיים
האירו לך ובתוכך, הכל הסתדר במקום. לעמוד מולך, חלשה מתמיד,
ואתה בוכה בשקט. בלי קול הדמעות זולגות, קצת ילד קטן, קצת
גדול, הרבה אתה.
ויש נחמה בבכי המתוק הזה, נחמה בשבר הזה שנופל ממך. וכמה פעמים
רציתי להגיד לך שאני אוהבת, כמה מכתבים נכתבו ועוד ייכתבו...
על האהבה הזאת, על דפיקות הלב, אל תבכה יפה שלי.
אני פה. אני לא יודעת מה זה נותן, אבל אני יודעת שעדיף ככה.
אני מרוכזת בכאב שלך בלבד, זונחת את שלי, שימות.
משפטים קצרים, מילים שנגמרות לפני שהתחילו, צריך להיזהר, אתה
יודע... שלא ליפול לחיקך. שלא לפלוט מילים אסורות. לא לחבק
אותך. בכל פעם שאני עוברת לידך, אני עוצרת לשניה קצרה ומקרבת
את האף... נושמת אותך. עוד קצת, עוד קצת, שלא תיעלם לי. שלא
אשכח אותך, את הריח שלך. ובנשימה אחת כל מהותך מחלחלת לתוך
ריאותיי העייפות, המפוחמות. מתכווצת בעוד כאב קטן ונושפת אותך
החוצה.
אתה תמיד משאיר אחרייך חללים אצלי בלב, אף פעם לא לוקח את הכל.
רציתי להגיד לך המון מילים ולצייר לך אלפי חלומות משותפים, אך
יותר מהכל רציתי לומר כמה אני אוהבת. ולעיתים נדמה, שהמילים
מיותרות. אם נטפח תקוות, אשליות שעוד לא התנפצו, אז יש לי חלום
אחד שעוד לא ויתרתי עליו. אותו חלום שאני מדמיינת שנים כה
רבות, על אותה אהבה שמעולם לא תהיה שלנו. לשכב לידך ולהסתכל
קרוב קרוב, בלי מילים, ולהבין שככה זה צריך להיות. בדיוק ככה.
ואני יודעת.
שאתה איתה, שהדמעות בגללה... אני יודעת הכל.
שאתה אוהב אותה ושוכב איתה, ושאין דבר שאוכל לעשות כדי שתתאהב
בי סתם ככה. זה קצת מפוצץ את כל החלומות, התקוות, הרצונות...
קצת. משהו בי קורא לך, שתבוא ותהיה איתי, שאני זו שמתאימה לך
ושאין דבר נכון יותר משנינו ביחד. והעיניים שלי רואות אתכם
ביחד ומבינות, הן מבינות הכל.
כל עוד השמש עולה בבוקר וכל עוד ישנו עוד לילה שיורד עלינו
בשקט, אני אוהבת אותך.
וכל עוד אתה לא
אני
לא זוכרת איך
לחייך.