ישב לידי שטן קטן.
"סטן", הוא העיר לי.
"סליחה?"
"סטן. לא שטן, כמו שכולם אומרים. סטן."
"אבל זו טעות כתיב," אמרתי לו. אבל הוא מחה.
"לא, אתם טועים באיות של השם שלי. כבר מאז התנ"ך. אתם ממש
מגזימים."
עדיין הייתי קצת בהלם. "מה אתה עושה פה בדיוק, אה, סטן?"
אמרתי.
"משעמם לי," הוא אמר. לא האמנתי למה ששמעתי.
"מה זאת אומרת משעמם לך?"
"משעמם לי. ממש משעמם." הוא אמר. הסטן הזה ישב על הרצפה ליד
המיטה שלי. הוא היה מכופף קצת, כשהזנב שלו בין הרגליים, והוא
בכלל לא חייך.
"מה, לכם בני האדם לא משעמם אף-פעם?"
הייתי חייב להודות. "כן, משעמם לפעמים. אבל תראה, לא כל יום
קמים ומוצאים סט..."
"לא יום עכשיו." הוא אמר וכמעט חייך.
התרגזתי. "אז הערת אותי באמצע הלילה...?"
"לא. לא אמרתי שלילה עכשיו. אמרתי שעכשיו לא יום."
"נו, בדיוק!" הרמתי את קולי, למרות שעדיין הייתי עייף מדי. הוא
אפילו לא זהר באור אדום, ולא יצאו לו להבות משום מקום. "אם
עכשיו לא יום, אז לילה."
"לא נכון. גם פה אתם טועים. אלוהים, מה עשינו.. תראה," הוא אמר
ביאוש, "יום זה אומר שלושים ושמונה וחצי שעות, בכל יום יש
שנ..."
"וואו, וואו" עצרתי אותו. הייתי מבולבל לגמרי. "שלושים-ושמונה
שעות?"
"וחצי," הוא הוסיף, "ובכל יום יש כמה שעות לילה ואז הרבה שעות
בוקר, ואז עוד קצת שעות לילה. עכשיו לא לילה ולא בוקר. עכשיו
גם לא יום, האמת."
זה היה מוזר. גם לא היו לו קרניים.
"למה אין לך קרניים?" שאלתי בחשש. פתאום הוא יוציא עלי קלשון
להבות, מי יודע.
"לא מעניין אותך איך זה שעכשיו לא יום?"
"לא."
"ואתה מתפלא שאני משועמם."
עכשיו זה כבר היה מוגזם. "מה זאת אומרת? אתה מאשים אותי בזה
שאני לא מבין אותך? אתה ש.." הוא הרים גבה, "סטן. אתה נמצא ליד
המיטה שלי."
"נו, אז? מה לא בסדר בזה?" הוא שאל, ונראה היה לי שהוא נפגע,
כי הוא התכנס קצת יותר בעצמו.
"אתה סטן. אתה כמו אלוהים, רק לא. אתה אמור להיות אל שכזה, לא
בנאדם."
הוא קם על רגליו. מהר כיסיתי את עצמי בשמיכה בפחד. אמנם הוא
בן-שיח לא רע, אבל הוא עדיין... סטן.
הוא שרף לי את השמיכה והתחיל לרחף.
"זה שאני סטן לא אומר שאני לא חלק מכם." הוא אמר.
"אתה שרפת לי את השמיכה!" צעקתי.
"אז מה?" הוא אמר בחוסר אכפתיות מופגן.
"אתה ממש רשע, אתה יודע את זה?" סיננתי.
"אני לא רשע. אני דווקא בסדר. באתי לכאן בתקווה שפחות ישעמם
לי..."
"ושרפת לי את השמיכה! עכשיו יהיה לי קר בלילה!"
"לא נכון. בגללך יהיה לך קר. אתה זה ששעמם אותי. הייתי חייב
לעשות משהו. אני לא רשע, אני פשוט משועמם."
הייתי כבר ממש מבולבל. וגם מאוד עייף וגם היה לי קר.
"אוקי, תן לי להבין את זה..." התחלתי. עצרתי לרגע, ואז המשכתי
שוב. "אתה סטן משועמם, ובגלל זה אתה רשע?"
"לא," הוא אמר, "אני לא רשע. אתה רשע, ובגלל זה אני ככה.
בגללכם אני שטן, בגללכם אני אדום וגדול עם קרניים, ובגללכם
כותבים עלי שירי רוק כבד."
"אז מה אתה רוצה שנעשה?" שאלתי אותו, מתגונן שוב עם ידיי.
"לא יודע. פשוט תפסיקו להשתעמם, ואני אפסיק להיות רשע."
"אלוהים, אתה מוזר." כבר ויתרתי לגמרי.
"אני לא יודע לגבי העניין של אלוהים." הוא צף יותר גבוה עכשיו.
"אני הולך. רוצה אולי לשתות קפה מתישהו?"
"קפה? עם סטן? לא תודה..."
"אני מבין שאתה רוצה להמשיך לישון. טוב, יום טוב לך." ואז הוא
נעלם והעלה איתו באש את כל החדר שלי.
קפצתי דרך החלון ונחתתי ישר על המיטה שלי, מזיע כולי. היה חשוך
לגמרי.
"אתה יודע, הוא סתם שקרן." אמר קול לידי. זה היה מלאך קטן.