אנחנו משפחה קטנה של 4 נפשות.

אבא, אמא, ילד, וילדה.

מבחוץ הכל נראה טוב אבל בעצם זה לא...
לי קוראים אורית.

ואני הילדה הקטנה במשפחה.

יש לי אח שגדול ממני בשנה. קוראים לו עומר.

אני אוהבת את עומר אבל הוא... הוא לא בסדר. הוא משוגע כזה.
אני לא מתכוונת סתם אחד משוגע. אני מתכוונת משוגע במלוא
הכוונה.

פעם חשבתי שהוא סתם מתנהג כמו מפגר אבל כיום אני מבינה את
הכל.
אני מבינה שעומר לא בסדר, אני מבינה שעומר מתנהג ככה כי הוא לא
בסדר ולא כי הוא לא אוהב אותי.

כשהייתי בת חמש עומר אמר לי לבוא איתו לגג של הבניין כי הוא
רוצה להראות לי משהו.

אני ועומר עלינו במעלית והגענו לגג. הוא העמיד אותי ליד
המעקה.

ואז הוא אמר: "את יודעת שעכשיו את בקומה החמישית?" ואני
הינהנתי ואמרתי לו כן.

"את יודעת שעכשיו אני הולך לדחוף אותך ואז את תפלי למטה? את
תפלי ותתרסקי לאלפי חתיכות. וכל הכביש יהיה מכוסה בדם שלך.
ואני אסתכל עלייך מלמעלה ואצחק עלייך. ואת תמותי ואני אחייה.
את יודעת את זה?"

"די עומר אתה מפחיד אותי!!!" צעקתי לו.

ואז הוא בא לדחוף אותי אבל למזלי אבא שלי בדיוק נכנס והציל
אותי.

אחרי זה לא ראיתי עד עומר חודשיים.

וכשהוא חזר הוא הצטער על מה שהוא עשה.

עברו שנים ועומר לא עשה שום דבר כמו אז.

כשהוא הוא היה בן 10 רצינו ללכת למכולת לקנות מסטיקים.

נכנסו למעלית ולחצנו על הכפתור של קרקע.

בקומה השנייה המעלית נתקעה. ועומר נבהל ולחץ על הכפתור עזרה.

הוא לחץ על הכפתור כל כך בחוזקה עד שהאצבע שלו נהייתה אדומה.
הוא לא הרפה מהכפתור.

וכעבור דקה האור נכבה במעלית.

עומר נלחץ והתחיל לצעוק. "הצילו!!! השטן בא לקחת אותי!!! הוא
שם אותי בקופסה שכוחה והוא יבוא לקחת אותי!!!
הצילווווווווווווווווווו!!!" הוא צעק.

ואני... אני... אני פשוט הסתכלתי עליו בהלם!

הוא התחיל לקפוץ בתוך המעלית מרוב פחד.

באתי אליו וליטפתי את הפנים שלו ברכות ואמרתי לו בקול רגוע
ומתוק:"די עומר השטן לא בא לקחת אותך, השטן לא פה, עומר אנחנו
פשוט נתקענו בתוך המעלית. זהו לא יותר מזה. אין פה שום שטן
והשטן גם לא יבוא לקחת אותך." והוא נרגע והיה בשקט.

חיכינו חצי שעה עד שהצליחו להוציא אותנו.
וכשהדלת של המעלית נפתחה ראו אותי מחבקת את עומר ושרה לו את
השיר האהוב עליו.

אחרי זה שוב לא ראיתי את עומר. שלושה חודשיים לא ראיתי אותו.

כשהוא חזר הוא לקח הרבה תרופות.

כל פעם היו לו התקפים קטנים לא משהו רציני.

בגיל 13 ההורים שלי סיפרו לי את האמת על עומר.
הם סיפרו לי שעומר לא בסדר.
"עומר הוא... איך להגיד את זה? עומר הוא עומר משוגע." אמא שלי
אמרה.

ההורים שלי הסבירו לי את הכל לגביי עומר.

ואז עומר יצא מהפינה ואמר:"זה מה שאתם חושבים עליי? שאני
משוגע?" כולנו ישבנו בסלון עם פה פעור. אף אחד לא אמר כלום. אף
אחד גם לא ידע מה לומר.

השתיקה נשברה כשמישהו צלצל בדלת.

זו הייתה טובהלה השכנה מלמטה.

עומר הלך לחדר של ההורים שלי וחזר משם עם אקדח ביד.
"עומר מה אתה עושה?" צעק אבא שלי.

הוא הלך לכיוון טובהלה ואמר:"טובהלה שלום! קוראים לי עומר
וההורים שלי עכשיו סיפרו לאחותי הקטנה שאני משוגע. מה את חושבת
עליי? את גם חושבת שאני משוגע?" הוא שאל אותה.

"אני... אני... אני..." אמרה טובהלה. היא לא ידעה מה להגיד
לו.

היא פחדה שאם היא לא תגיד לו את התשובה שהוא רוצה שהוא ייפגע
בה או במישהו אחר.

ואז עומר אמר:"הבנתי... גם את חושבת שאני משוגע נכון?!?!?!
טובהלה אני לא משוגע אבל..." הוא אמר "אם תבקשי סליחה אני
ישחרר אותך ואת תלכי". הוא אמר לה.

"עומר אני מצטעעע" טובהלה לא הספיקה לסיים את המשפט ועומר לחץ
על ההדק.

הוא הרג את טובה'לה. אני התחלתי לבכות ואבא לקח מעומר את
האקדח. אמא צלצלה למשטרה.

המשטרה עצרה את עומר. אבל במשפט הוכיחו שלעומר יש בעיות
נפשיות. לכן הם שמו אותו בבית משוגעים לכל החיים.

לי לא נתנו לבקר את עומר. אבל אחרי הצבא הלכתי לעומר לראות
אותו.

כשבאתי הוא חיבק אותי. סיפרתי לו כל מה שעבר עליי בשנים
האחרונות.

אחרי זמן מה הביקור נגמר ואני שבתי הבייתה כאילו כלום לא קרה.

ההורים שלי כבר לא מבקרים את עומר.

אבל אני אוספת שאריות מהארוחות ומבקרת אותו כמעט כל יום ומביאה
לו אוכל.

אני אוהבת את עומר למרות השיגעון שלו. והוא אוהב אותי.