זה לא כאב שהוא מת. הצחוק. הרופאים אמרו שזה היה מוות מהיר,
ללא כאבים. הוא לא סבל בכלל. לא הייתה לו משפחה. לצחוק. והוא
נקבר באחת החלקות הפחות טובות של בית עלמין באיזה מושב בשרון.
זה מה שצחוק יכל להרשות לעצמו. להלוויה אפילו אדם אחד לא הגיע.
על המצבה נכתב באותיות שחורות גדולות: "כאן קבור צחוק". זהו.
אפילו שם האב ושם האם לא היו רשומים (טוב, אבל זה רק בגלל שלא
ממש ידעו מי היו ההורים שלו, וגם לא היה את מי לשאול). באותיות
קצת יותר קטנות היה רשום תאריך הפטירה (הם לא היו ממש בטוחים
לגבי תאריך ההולדת).

בהתחלה אף אחד אפילו לא שם לב. לקח בערך שבוע עד שאנשים התחילו
לקלוט שהוא מת. אבל ביננו, ממש קשה להאשים אותם. זה היה שבוע
קשה. מחבל מתאבד הרים אוטובוס לאוויר בתל אביב - ארבעה חיילים
וילד נהרגו. בכביש החוף הלכה משפחה שלמה בתאונת דרכים קטלנית,
ובמשפחה אחרת בדיוק השבוע החלו לשבת שבעה על הבן. עוד תאונת
אימונים בצבא. בשגרה של מוות כנראה קשה לשם לב לעוד משהו שמת.

אני מניח שאם הוא היה מת בשוויץ או משהו כזה זה היה אחרת. עוד
באותו היום הוא בטח היה תופס מקום מרכזי בחדשות של שמונה,
ובעיתוני סוף השבוע היו כותבים עליו כתבות צבע של לפחות ארבעה
עמודים כל אחת. אבל ישראל זה לא שוויץ. אפילו לא קרוב.

שני ליצנים של יומולדת קפצו לפני שלושה ימים - אחד מהמגדל
העגול ואחד מהמגדל המשולש של עזריאלי. בפתק שהשאירו אחריהם הם
כתבו שבמציאות שבה אפילו ילדים לא מסוגלים לצחוק, אין להם יותר
כבר מה לחפש. כל אמני הסטנד-אפ הקימו כבר לפני יותר משבוע אוהל
מחאה מול משכן הכנסת. אני לא יודע מה הם בדיוק רצו להשיג בזה,
אבל במילא לא היה להם משהו יותר טוב לעשות - אם כשהוא עוד היה
בחיים היה קשה לגמור את החודש, עכשיו העסקים באמת מתו. בחנויות
להשכרת סרטי וידאו ובבתי הקולנוע סיפרו שאנשים הפסיקו לראות
קומדיות. בהתחלה אנשים עוד ניסו - אבל מהר מאד הם הבינו שזה
ממש מעורר רחמים. במקום הם התחילו לצפות בסרטי אימה. לצעוק
אנשים עדיין יכולים.

היום ראיינו בחדשות של שמונה מישהו שטען שהוא קרוב משפחה רחוק
של צחוק. הוא נולד בארץ, אבל היגר עם ההורים לאמריקה כשהיה בן
חמש. הוא דיבר עברית במבטא אמריקאי מגוחך, וסיפר שאיך שנודע לו
מה קרה הוא ישר החליט לעלות את המורל הלאומי, ותפס את הטיסה
הראשונה לארץ. באולפן ישבו שני מומחים בענייני צחוק ופרופסור
אחד מאוניברסיטת תל אביב. כל השלושה טענו שמדובר בסתם מתחזה
שמחפש קצת פרסום, אבל אף אחד לא רצה להאמין להם. אנשים בוחרים
להאמין במה שנוח להם.

כשנגמר השידור, חיכו לדוד מאמריקה אלפי מעריצים נלהבים מחוץ
לאולפן עם שלטים צבעוניים בעברית ובאנגלית. אפילו ראש הממשלה
היה שם - לחץ לו בחום את היד, ואמר משהו על גאווה לאומית.
שלא תבינו לא נכון, אנשים לא טיפשים. בכלל לא. כולם ידעו שזה
כבר לא יהיה כמו פעם. שזה רק תחליף - ואפילו תחליף די עלוב.
וכמעט כולם הצטערו שלקחו את צחוק כמובן מאליו כשעוד היה בחיים,
ושאף פעם לא אמרו לו כמה הם אוהבים אותו. תמיד זה ככה. אנשים
תמיד נזכרים מאוחר מדי. ואז, כשמאוחר מדי, הם מוכנים לעשות
הכל. אפילו לייבא צחוק מאמריקה.