רוצה או לא רוצה?
אין לי תשובה.
רוצה ולא רוצה,
אני כמו בובה.
משחק בידי אלוהים,
משחקים בי בלי רחמים.
רוצה או לא רוצה?
לכל מטבע שני צדדים.
באים מצד אחד,
סוגרים עליי מהשני.
אני עומדת באמצע,
אך לא יודעת מי אני.
דו פרצופית מתוחכמת,
מתבגרת מטומטמת,
זה לא באמת משנה,
בסוף הכל מתכלה.
מי שרוצה אותי דורש בלי קץ,
אני עומדת מולם נוקשה כמו בול עץ.
מה לעשות?
איך כדאי לחיות?
האם ללכת עם המוח או להקשיב לרגשות?
הכל מסוכן ומלא מלכודות,
אני רוצה לברוח, להיעלם מעיני הבריות.
אם רק הייתי יודעת איך וכיצד,
אם הייתי יכולה לחמוק אל הצד.
להיות ילדת רחוב, כזו שאף אחד לא מכיר.
להיות שקופה, דוממת כמו קיר.
כולם מחפשים אותי,
זקוקים לעזרתי.
אך מי יהיה זה שישמע את זעקתי?
אני עומדת כאן לבדי,
מביטה בעצמי,
האויב האמיתי,
הנפש שלי.
חיים ומוות ביד הלשון,
הדמעות עוצרות וחונקות את הגרון.
איש לא רואה, איש לא שומע
לכל אחד בעיות משלו והאור שלי גווע.
לא נותר בי כוח להילחם במלחמות של אחרים,
כשהכל ורוד מבחוץ, הכל נרקב מבפנים.
אך מי רואה זאת?
לכל אחד יש עניינים.
את מי זה מעניין?
הרי חייהם יותר שווים.
אז כן כזאת אני, מתנדבת לעזור.
מחפשת צרות, להציל אנשים מסף הבור.
זה גורם לי להרגיש טוב, להראות לאחרים את האור.
זה גורם לי להרגיש טוב, אבל בלב שלי יש חור.
עכשיו אני זאת שניצבת על סף התהום,
לא מפסיקה לחשוב שהיום זה היום.
הכל כבר נגמר, אין טעם בדבר.
למה לעזור ולתרום?
צריך לקפוץ לתהום.
וכשאני מרימה את רגלי, מתכוננת לקפוץ,
צעד אחד לפני הסוף, מחפשת איך לפרוץ.
אני פורשת את ידיי, מתכופפת קדימה,
מרגישה בפעם האחרונה את האוויר זורם פנימה.
אני מרפה מהכל, מהתסכול, מהפחדים,
נותנת לכל לצאת מבפנים.
קופצת לתהום, שוקעת עמוק
אך מתעוררת לפתע אל תוך הצחוק.
ושם הוא עומד, בחיוך מלאכי,
שם הוא עומד, נערי שלי.
וכשאני רואה אותו שם,
עומד מולי,
אני נזכרת בכל הטוב שנמצא שם בשבילי.
תקוותי באות ממנו, חיי רצים אחריו.
ימיי מוארים בזכותו, ולילותיי הם כמיהה להיות בין זרועותיו.
זוהי דרכי להודות לך, אהוב שלי.
דרכי להראות לך את אהבתי, מלאך שומר שלי.
אתה בשבילי תמיד תהיה האחד.
אני ואתה, ביחד לעד.