נפלתי ישר אל בין זרועותך. בדיוק באותה השניה בה קפצתי עברת
שם. לא שניה לפני ולא שניה אחרי. לגורל יש צחוק ממש מוזר. כל
חיי הייתי לבד, המתנתי למישהו כמוך. כל חיי חיכיתי, אבל איש לא
הגיע ולא נכנס בשערי לבי. והנה פגשתיך כאן, בדרכי אל המוות.
אכן, צחוק מוזר יש לו לגורל.

הקמת אותי בעדינות, ומיד פנית לבדוק את החבורות שצצו על גופי.
רק אחרי שמחית בעדינות דמעה חמקמקה שהתגלגלה לה במורד הלחי,
ושאלת אותי אם הכל בסדר, רק אז פנית לבדוק אם לא שברת אתה איזו
עצם או שתיים. כאלו היו יחסינו כבר מאז אותה פגישה ראשונה.
קודם אני ורק אחר כך אתה.

תמיד ידעת מה אני חשה - כמו ספר פתוח הייתי לפניך. תמיד היית
שם ברגעים הקשים כדי לשאול מדוע נפלו פניי. באותם רגעים גם
תמיד ידעת כיצד לגרום לי לחייך. לפעמים המצאת עבורי סיפורים
מצחיקים. סיפורים ללא משמעות מיוחדת, אבל כאלה שתמיד גרמו לי
לצחוק. לפעמים היית שר לי שירים, למרות שבדרך כלל אתה לא שר
אלא מזייף. אבל במיוחד בשבילי התאמצת להשאר בסולם הנכון.
לפעמים, בעיקר בחורף, סתם התכרבלנו תחת השמיכה עם כוס שוקו
וליטפת ברוך את שערי עד שנרדמתי עם חיוך.
תמיד ידעת כיצד לגרום לי אושר. תמיד הבחנת ברגעי המשבר והעצב.
עכשיו אני גם יודעת למה.

כשקפצת, לא הייתי שם כדי לתפוס אותך. באותה שניה אפילו לא
הייתי ברחוב סמוך.