ביום שבו יואב עזב את הבית התקלקלה מכונת הכביסה. עליזה
וגדעון נותרו לבדם בדירת ארבעה חדרים ברמת גן. את החדר של יואב
הם חשבו להשאיר מסודר כמו שהוא ומוכן למקרים שבהם הוא ירצה
לישון בבית. את החדר של עירית כבר אפשר לפרק. היא לא באה לישון
בבית כבר שנתיים, מאז שגם היא עזבה.
  אחרי שעתיים ושלוש כוסות מים שגדעון הגיש לו, יצא הטכנאי
מהחדר ואמר שזה ייקח עוד כמה ימים. הוא לא מבין איך זה קרה,
אבל אחד החלקים מהמכונה פשוט נעלם. הוא יצטרך להזמין אותו
מהחברה ולחזור מחר. זה היה יום ראשון באוגוסט חם ודביק, וערמת
החולצות המיוזעות של גדעון החלה לטפס למעלה בסל הכביסה הכחול.
  עליזה חזרה הביתה מהמשרד, ושניהם ישבו והסתכלו זה על זו.
זמזום עדין של מחשבה ללא מלים קיננה בשניהם - מה יעשו בלי
ילדים? לעליזה הייתה תשובה פשוטה - ארוחת ערב. גדעון לעס את
הסלט והביצה בשתיקה, ואז אמר - את יודעת עליזה, עכשיו אנחנו
יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים. עליזה הניחה את המזלג  - מה?
גדעון המשיך. גידלנו שני ילדים והם עזבו את הבית. עכשיו אנחנו
כבר לא חייבים כלום לאף אחד. אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו
רוצים. השקט חזר לשולחן. - ומה אתה רוצה לעשות? עליזה שאלה -
מה אנחנו רוצים לעשות? אפשר לחשוב על זה, גדעון חייך. אפשר
להוציא את החסכונות ולטייל מסביב לעולם, אפשר לשדוד בנק, או
לגור על אי, יש כל מיני דברים. עליזה הסתכלה בו בתימהון. אני
רוצה ללכת לסרט, הכריזה. גדעון חשב שזה גם רעיון, או לפחות
רצון. ובעצם, גם הוא רצה ללכת לסרט, והם הלכו לסרט.


2.


  למחרת הלך גדעון לשדוד בנק. הוא נסע לבנק לאומי בגבעתיים,
ניגש לפקידת הקבלה, הוציא את אקדח הברטה הישן ואמר - את הכסף
מהמגירה בבקשה. הפקידה שמה את הכסף בתוך שקית, וגדעון הלך אל
הפיאט הירוקה, התניע ונסע. בבית הוא ספר עשרים ושלושה אלפי
שקלים. הטלפון צלצל אבל גדעון לא הצליח למצוא את הטלפון בסלון.
הוא ענה מחדר השינה. זה היה האיש ממכונת הכביסה. הוא אמר שעוד
לא הצליח להשיג את החלק ואולי מחר הוא יבוא. גדעון חשב שאם הוא
צריך להיות בבית מחר, גם הלילה לא יצאו לטיול מסביב לעולם וחוץ
מזה, נמאס לו ללבוש חולצות מיוזעות מהשבוע שעבר. אולי הוא
יצליח לתקן את מכונת הכביסה לבד? הוא ניגש אל המכונה והתחיל
לפרק אותה. הכל נראה תקין מבפנים וזה היה מתסכל, הוא לא הצליח
להבין איזה חלק חסר.
  כשהרכיב אותה חזרה, נזכר בספר שקרא לא מזמן, "סוד החיים
הטובים". אמרו שם שאם אתה באמת רוצה, ומאמין בעצמך, ועושה את
הדברים מתוך איזה מקום בלב שהוא לא זוכר איך קוראים לו אבל זה
הלב החופשי או משהו כזה, הכל יכול להסתדר. הוא גמר להרכיב את
כל החלקים, חיבר לחשמל וניסה. הוא חשב - הלוואי שתעבדי, וניסה
באמת לרצות ולהאמין שהוא חפשי. כשלחץ על הכפתור נשמע שקשוק,
טרטור וסיבוב. המכונה עבדה. גדעון חשב - כל הטכנאים האלה אותו
דבר, כולם מנסים לעבוד עליך.
  בדיוק אז חזרה עליזה הביתה. היא כל כך שמחה לראות את מכונת
הכביסה עובדת, שמיד אספה את הכביסה הלבנה והחלה לדחוס אותה
למכונה. ואז צלצלה הדלת. השוטרים לקחו את גדעון, ועליזה לא
הבינה למה. חשוד בשוד בנק? בעלי? היא קצת דאגה אבל חשבה שזו
בטח טעות, וקיוותה שישחררו אותו מהר. בינתיים טיפלה בכביסה.
  השוטרים לא דיברו כל הדרך אל התחנה. גדעון עשה כמוהם, אבל
כשהושיבו אותו ליד שולחן הסביר לשוטר שהוא רק רצה להגשים חלום
ישן, והוא מוכן להחזיר את הכסף ולשכוח מכל העניין. החוקר סירב
להאמין ולא הפסיק לשאול שאלות - מי השותפים של גדעון, כמה
בנקים הוא כבר שדד, איפה הוא מחביא את הכסף ועוד המון שאלות
משונות. גדעון הצטלם ובילה לילה בתא קטן עם עוד תשעה אנשים.
הוא לא הסתדר עם אף אחד מהם.

3.

 
  כל הלילה גדעון חלם על מסעות שוד שלו ושל עליזה באירופה,
באסיה ובאמריקה הדרומית, ובבוקר הבשילה בו המחשבה שהוא לא
מחויב יותר לשום דבר, אולי רק לעליזה. כשעמד לפני השופט, החליט
לנסות את השיטה מהספר ההוא, זה בטח לא יזיק. הוא הסביר לשופט
את כל מה שהסביר לשוטר, אבל הפעם ניסה להאמין בעצמו. להפתעתו
הגדולה, השופט הקשיב בעיניים פעורות, וגדעון חשב שאולי הוא
באמת מבין. כשסיים גדעון את דבריו, השופט שקל את העניין, קם,
והתחיל לנאום. הוא דיבר על זכות המחילה של המדינה, על הגשמת
חלומות ועל עוד כל מיני נושאים גדולים שגדעון זכר רק מעט מהם
בסוף הנאום הארוך. גדעון שוחרר בתמורה להחזר הכסף, למרות כל
הערותיו הנדהמות והנעלבות של התובע.
  כשחזר הביתה, מצא את עליזה נסערת במיוחד. גדעון הצליח להבין
מדבריה שהיה בלילה גנב בבית. הוא לקח את הטלויזיה, את
האנציקלופדיה העברית, את הטלפון ושתי כורסאות מהסלון. עליזה
אמרה שאפילו בעבודה, הכסא שלה נעלם והיא לקחה כסא מאחת הבנות
שהייתה חולה. אבל היא אמרה שהיא שמחה שהוא חזר הביתה. היא דאגה
לו נורא אתמול בלילה ואפילו התקשרה למשטרה אבל הפקידה לא ידעה
איפה הוא. כבר הרבה זמן שלא ישנה לבד והוא היה חסר לה. היום
היא לקחה חצי יום חופש ודיווחה על השוד למשטרה, מזל שהוא חזר
עכשיו כי כבר התכוונה ללכת לתחנה ולחפש אותו. גדעון, שהיה כבר
די מבולבל, הכין לשניהם תה, ולאט לאט הם נרגעו.
  בלילה גדעון אמר לעליזה - זהו, אנחנו כבר לא חייבים כלום
לאף אחד, רק אחד לשני. עליזה נשקה לו ואמרה שמזמן לא שמעה ממנו
מלים יפות כל כך. הוא באמת האמין בזה, וחשב שאולי האמונה הזאת
גרמה לשופט להאמין לו, אבל הוא לא סיפר את זה לעליזה, הוא רק
אמר - תנסי להאמין בזה, עליזה, ותראי, הכל ישתנה. עליזה חיבקה
את גדעון ונשקה לו ברוך, למרות שעדיין היתה מעט נסערת מכל מה
שעבר עליה היום ואתמול. היא ניסתה להבין אם בעלה השתגע, או
שהפך לטיפוס רוחני, אולי זה משהו שקשור לגיל העמידה, ואולי זה
פשוט בגלל שהפסיק לעבוד. ואז חשבה שגם היא מתקרבת לגיל הפרישה.
רק חצי שנה נותרה לה עד אז. אולי גם היא תהפוך לתמהונית
ורוחנית אחרי שתפרוש. זה נראה נורא בעיניה, אבל אולי אז תוכל
סופסוף להבין את גדעון. עליזה נרדמה כשהיא שקועה בהרהורים.





4.


  בבוקר הלך גדעון לבנק. הפעם כלקוח ולא כשודד. הוא ידע שאם
יודיע להם היום, עד סוף החודש יוכל למשוך את כל חסכונותיו
ולהתחיל את מסעם שלו ושל עליזה בעולם. המחשב התחיל לתקתק ואז
הביטה בו הפקידה - אבל אדוני, אין לך שום חסכונות אצלנו. הוא
אמר לה ששם בצד סכום קטן כל חודש כבר עשרים שנה. היא הביטה שוב
במחשב, הביטה בגדעון ואמרה - כן, סכום ממש קטן, ממש בלתי נראה.
אדוני, אני מצטערת אבל לא חסכת כלום ואין לך חסכונות בבנק הזה.
גדעון היה בטוח שחסך ואמר לה שתחכה, כי יש לו ניירות בבית
והמחשבים האלה לא יודעים כלום בכל מקרה.
  בדרך הביתה גדעון הרגיש שדרכו עליו. הוא עדיין זכר את
החסכון שלו והיה בטוח שהפקידה טעתה.  אבל מצד שני, החלה להתגנב
לראשו המחשבה שאולי הוא כבר זקן, ואולי כבר התחיל לשכוח דברים,
ואולי, ומחשבה זו העציבה אותו במיוחד, אחרי כל השנים בטמבור לא
נשאר לו שום דבר, והחסכון, ואתו גם הטיול בעולם הולכים ונעלמים
להם. בצהרים עבר גדעון דרך מאות ניירות, תמונות ומסמכים. לא
היה זכר לחסכונות, והוא החל לשקוע במחשבות על מעט הדברים שהשיג
בחייו.
 כשעליזה חזרה מהעבודה גם היא נראתה טרודה ועייפה - הכל נעלם
היום. מכתבים ששמתי אתמול על השולחן, כל הספלים במשרד ואפילו
התחנות ברדיו. כל היום שמענו קסטות שהבנות הביאו. התחלתי לדבר
עם הבנות וראיתי שאני הייתי היחידה ששמה לב שדברים נעלמים. לכל
השאר לא אכפת. גדעון הסתכל עליה בעצב - עליזה, אולי במקרה
הוצאת את החסכון שלי מהבנק ושכחת לספר לי? - לא, למה שאני אעשה
דבר כזה? הוא עדיין בבנק. - לא, גדעון אמר, גם אני חשבתי אבל
הוא פשוט לא שם. ולא הוצאת אותו ושכחת? - לא עליזה, הוא נעלם
ואפילו המסמכים נעלמו. אז גם החסכונות נעלמו? עליזה שאלה בשקט
וגדעון הסתכל אליה ולא אמר דבר.
 מתוך חוסר אונים ועצב, חיבקה עליזה את גדעון בחיבוק פשוט
ומנחם שכבר נמחק מהזיכרון המשפחתי. גדעון לחש - הכל נעלם היום
עליזה, אנחנו מזדקנים, אולי התחלנו לשכוח דברים. עליזה גם חשבה
שהכל פתאום מתחיל להעלם, גם בעבודה וגם בבית, אבל היא ניסתה
לנחם את גדעון והזכירה לו שרק אתמול אמר לה שהם לא חייבים כלום
לאף אחד וכמה מאושר עשתה אותו המחשבה ההיא. גדעון אמר שעכשיו
כבר לא יוכלו לצאת לטיול מסביב לעולם. - לפחות זה קורה לשנינו,
כן, לפחות זה קורה לשנינו. תראה, גדעון, החדר של עירית ריק
לגמרי. אתה חושב שהגנב היה כאן שוב?


5.


  בארוחת הבוקר החלה עליזה להתגעגע לילדים. היא חשבה שאולי
הילדים יוכלו להחזיר אותה לשגרה שפתאום הרגישה כמה היא חסרה
לה. היא הציעה שילכו בערב לבקר את יואבי. הרעיון עודד אותה מעט
והיא קיוותה שהכל יסתדר עד אז.
  גדעון חשב על שוד בנק נוסף. הוא חשב שאם ינסה שוב להאמין
בעצמו ולחשוב שהוא לא חייב כלום לאף אחד, יוכל, כמו ששכנע את
השופט, לשכנע את הפקידה בבנק לתת לו כסף, ככה סתם. סך הכל, אם
זה לא יצליח, הוא רק יהיה תמהוני ליד הדלפק, ולא אכפת לו להיות
כזה, הוא לא חייב כלום לאף אחד. התכנית עודדה אותו אבל הוא לא
רצה לספר לעליזה. פתאום זה הצחיק אותו להיות איש כל כך מבוגר
ולהתבייש מאשתו.
 הדרך לבנק הייתה מוכרת והוא ניסה להתרכז במחשבות החופש שלו.
כשנכנס לבנק הוא היה כל כך מרוכז, עד שלא שם לב שכל המסופים
נעלמו, ואתם גם הניירות, העלונים ועוד כל מיני דברים שנמצאים
בדרך כלל בבנק. אחרי שהמתין כמה דקות בתור, ניגש לפקידה, חדור
אמונה בעצמו, ואמר לה - אני רוצה למשוך עשרים אלף שקלים
במזומן. הפקידה שאלה אותו אם יש לו חשבון בבנק וביקשה לראות את
תעודת הזהות שלו. גדעון לא התבלבל לרגע ואמר שכן, והנה גם
תעודת הזהות. הפקידה התחילה לספור את הכסף. הוא קצת התפלא שהיא
סופרת סכום כל כך גדול בידיים ולא במכונה, אבל ניסה לשמור על
האמון העצמי שבו ולא התייחס לכך בכובד ראש. תודה ולהתראות.
 גדעון נותר מחוץ לסניף כשבידיו כל הסכום. מבולבל מעט אך
עדיין חדור אמונה צעד לביתו, ובדרך התחילה לחדור למחשבותיו
הידיעה שהצליח. מעכשיו יוכל לעשות כל מה שירצה באמת. הוא שכב
לו ברוגע על הספה כשבידיו השטרות ובמוחו דמיונות פרועים. כוח
שכנוע אגדי. טיול בעולם כשעליזה לצדו. העתיד מעולם לא נראה
זוהר כל כך ובמיוחד אחרי המבוכה של יום אתמול. אחרי ששכב לו
הוזה כמה שעות, סידר את הבית, עם מעט החפצים שעוד נשארו בו,
שטף כלים ,הכין לעצמו ארוחה הגונה והתחיל לחשוב לאן ירצו לנסוע
זוג הפנסיונרים מרמת גן.
  הוא היה שקוע בדמיונותיו כשעליזה נכנסה הביתה. כניסותיה של
עליזה אל הבית הפכו נסערות יותר ויותר. היא הפטירה שלום
והתחילה לבחון את חפצי הבית. השולחן בסלון נעלם ואתו השטיח.
עליזה כבר לא ידעה מה לחשוב ובמה להאמין. אם אתמול נעלמו מספר
קטן של דברים במשרד, היום הכל נעלם. כל הניירות, המחשבים,
ואפילו הכוסות, כלי הכתיבה והטלפונים. לא היה טלפון אחד במשרד
והמשרד נראה לעליזה כמו בית משוגעים. המזכירות כל הזמן יצאו
מהמשרד והלכו לדבר עם לקוחות, בחוץ, או במשרדים שלהם. לקוחות
שרצו לדבר עם המשרד, באו בעצמם, אפילו מתל אביב, רק כדי למסור
הודעה קטנה. הדבר המוזר ביותר היה שהיא הייתה היחידה שחשבה
שמשהו מוזר קורה. כל השאר, אפילו דפנה מהשולחן ליד, לא הבינו
למה עליזה מתפלאת כל כך. אחרי שסיפרה לגדעון, קיוותה שיגיד לה
שהיא רק חולמת, ושעוד מעט תתעורר, אבל הוא המשיך עם הסיפורים
שלו על שוד בנקים. היא לא האמינה לו לרגע שהוא שכנע את הפקידה
והייתה משוכנעת שהוא שוב שדד בנק ועוד מעט השוטרים יבואו
לבקר.
  ואז, למרות שכל מה שרצתה לעשות היה לשכב במיטה ולשכוח מהכל,
או אולי לנסות להבין מה קורה ולאן נעלמים כל הדברים, אמרה
שהגיע הזמן ללכת לבקר את יואבי. היא חשבה שהוא אולי ירגיע אותה
וידבר בהגיון לאבא שלו. ככה גם השוטרים שיבואו לקחת את גדעון
לא ימצאו אותם בבית.
 יואב עבר לדירת חדר קטנה במרכז תל אביב. הדירה הייתה ריקה
לחלוטין והקירות הבהיקו בלובנם. לעליזה היה קצת מוזר לראות את
בנה חי בצורה כזאת, והיא חשבה שאולי גם אצלו הכל נעלם אבל
כששאלה אותו, אמר שטוב לו ככה, ושלא חסר לו שום דבר. נו טוב.
גדעון עדיין חשב על מסעות בעולם ושוד בנקים, ולא כל כך הפריע
לו שהדירה ריקה. מכיוון שלא היה שום דבר לעשות או לשבת עליו
בבית, עברו למרפסת, שם כיבד אותם יואב בענבים.
  הוא אמר שטוב לו בעיר החדשה ובדירה החדשה, ודיבר על הצעד
הגדול שעשה ועל הרגשה של עצמאות אמיתית, בפעם הראשונה בחייו.
אבא סיפר שהוא ואימא עומדים לטייל בעולם, ושגם הוא מתחיל
להרגיש פתאום חופש אמיתי, יואב צחק ואמר, אתם רואים, הפרעתי
לכם כל השנים, וההורים הכחישו בחיוך. אימא סיפרה שהמשרד שלה
משתנה במהירות והיא חושבת שהיא כבר מבוגרת מדי כדי להסתגל
לשינויים. בכל מקרה, היא תפרוש בקרוב, מה שהופך את ההסתגלות
לחשובה פחות. עליזה שוב שאלה אם הוא שם לב שדברים נעלמים ויואב
אמר שלא. היא סיפרה לו על הגנב בבית והוא הקשיב והנהן. ואז
שאלו אותו, והוא אמר שיש מישהי באופק והם יוכלו לפגוש אותה
ברגע שזה יהיה רציני. אחרי שדיברו קצת רכילות וענייני חדשות,
אמרו ההורים שהם יפסיקו להפריע, נשיקות, לחיצת יד ולהתראות.
  זה הכל. עצב שקט נפל על עליזה. מעכשיו, רק דיבורים ולסיום
נשיקות. זה כל מה שאפשר לעשות עם יואבי. לא שאפשר היה לעשות
אתו דברים אחרים כשהוא גר בבית, אבל אז היתה תחושה קצת אחרת,
איזו תחושה? עליזה לא בדיוק ידעה, מין כזאת הרגשה של יואב, של
חיים רגילים ושל ביחד. גדעון פשוט הרגיש שמשהו הלך לאיבוד.
ואז, כשלא נותר להם כוח להרבה דברים אחרים, ובלי טלוויזיה
בבית, הם הלכו לקרוא קצת ולישון, למרות שבכל יום חמישי הם
רואים טלוויזיה עד מאוחר, מאז שעליזה כבר לא עובדת בימי שישי.

  במיטה, שאלה עליזה את גדעון לאן הוא חושב שכל הדברים
נעלמים. גדעון אמר שאין לה מה לדאוג. עכשיו הוא יכול להשיג כמה
כסף שרק ירצה. אפשר לקנות את הכל מחדש, אבל הם בכל מקרה נוסעים
לטייל, אז בינתיים אפשר להסתדר ככה. דקה או שתיים לפני שנרדמו
שאל גדעון את עליזה - לאן את רוצה לנסוע בטיול? עליזה חשבה מעט
והשיבה - לפריז. גדעון, שרצה לנסוע למקומות אחרים השיב - כן,
אפשר להתחיל שם.


6.


  יום שישי היה אחד הימים הריקים בחייהם של גדעון ועליזה.
כשקמו, המיטה עליה הם ישנו הייתה הרהיט היחידי שנותר בחדר
השינה. החדר היה ריק לחלוטין ואפילו האבק נעלם ממנו. כשגילו
שגם המטבח על כל ארונותיו ריק לחלוטין, עליזה נשברה והתחילה
לבכות. גדעון רצה לחייג למשטרה אבל לא הצליח למצוא את הטלפון
שנעלם גם הוא. מבולבל לחלוטין, ניסה להתרכז בניסיונותיו לנחם
את עליזה. הוא לקח אותה לשטוף את פניה והציע לה לגשת אתו לתחנת
המשטרה.
  כשהגיעו למטה לא האמינו למראה עיניהם. עליזה עמדה בעיניים
פעורות וחשבה בייאוש שדמעות לא יועילו. הכל נעלם. רק הבניין
שלהם, מכל הבניינים שהיו, נותר עומד, בודד בשממה. מסביבו נותרו
רק האנשים, בלי בתים או מכוניות, הולכים להם לתומם, לא ברור
לאן, כאילו לא שמו לב שהכל נעלם. פתאום היא נזכרה בחלום שחלמה
הלילה. היא טיילה עם גדעון בפריז והייתה כל כך מאושרת. עליזה
חשבה, אולי בפריז הכל נשאר כמו שהיה.
  היא שאלה את גדעון מה לדעתו קרה, ואם זה ככה יישאר, אבל הוא
רק חיבק אותה ולא ידע מה לענות. הם החלו ללכת ואחרי כמה רגעים
הבחינו בשי, השכן הצעיר מהקומה הראשונה. שי, מה קרה? שום דבר,
למה אתה שואל? לאיפה נעלמו כל הבתים, וכל הרחובות?  - נעלמו?
הכל היה כאן גם אתמול, מה אמרתם שנעלם? - גדעון ניסה להישאר
רגוע, למשל ברודצקי 6, הבניין שהיה פה ליד, איפה הוא? - שי
הביט בהם בדאגה, אתה צוחק, אף פעם לא היה פה בניין. ברודצקי 8,
הבניין שלכם, הוא הבניין היחידי בכל האזור. אה, אני מצטער,
כנראה חלמתי בלילה שהיה כאן עוד בניין. חלום יפה, שי אמר,
תרגישו טוב.
  שום דבר לא השתנה בדרך אל תחנת המשטרה, אנשים הלכו להם
לתומם ושוחחו בשממה שפעם הייתה רחוב, ילדים שיחקו וצחקו,
ועליזה לא הצליחה להבין איפה כולם ישנים בלילה ומה יעשו בחורף.
גדעון נראה משועשע ואמר לעליזה שאולי הכל השתנה, ואולי זה
לטובה. הוא נזכר בימים שעוד היה בתנועה הקומוניסטית וחשב
שבעולם בלי רכוש לא יכולים להיות עניים. עליזה הלכה לצדו, בוהה
בשממה, עיניה יבשות. לפחות גדעון עוד לצדה. היו מעט שוטרים
במקום שפעם הייתה בו תחנת המשטרה. עליזה וגדעון עמדו והסתכלו
בהם ממרחק. לא היה הרבה טעם לדווח על הגניבה, השוטרים לא
יבינו. משתוממים ומבולבלים, המשיכו גדעון ועליזה להתהלך במה
שהיה פעם רמת גן.
  גדעון סיפר לעליזה על כוח השכנוע המדהים שהיה לו בימים
האחרונים ושאל אותה אם היא חושבת שיש לזה קשר למה שקרה. עליזה
אמרה שהיא לא יודעת, אבל חשבה שאולי גדעון רצה שהכל ייעלם, ואז
אמרה לעצמה שזאת מחשבה טיפשית מדי, ולא סיפרה לגדעון. מתוך
הרגל של יום שישי ולמרות שלא היו רעבים ולא היו להם לא אוכל
ולא נרות, הם ישבו בסלון וגדעון בירך על הנרות שאינם. אחר כך
הם דיברו על כך שמחר ילכו לבקר את הילדים.
  זמן קצר אחרי שגדעון קידש על הנרות התרחש עוד שינוי בעולם.
הם לא ידעו זאת כשישבו בסלון, אבל באותם רגעים נעלמו כל כל
האנשים שהיו. עליזה וגדעון היו היחידים שנותרו, והדירה שלהם
הייתה הדבר האחרון שנשאר על פני האדמה.