ג'ון קלר- איש עסקים אמריקאי, עבר כרגע את הבדיקה הבטחונית של
מגדלי עזריאלי ונכנס פנימה. ג'ון הוא לא טיפוס של בוקר וגם
בלילה הוא לא בנאדם יותר מידי סימפטי. השעה תשע שלושים ואחד
בבוקר, לפי שעון היד השוויצרי שלו שממהר תמיד בשתי דקות. זה
הביקור השני או השלישי שלו בישראל, והוא בהחלט כבר מחכה למטוס
שייקח אותו סוף סוף הבייתה. הוא שונא את ישראל. הוא לא מבין מה
כולם מוצאים בה. ארץ הקודש על הזין שלו.
השעה כבר תשע שלושים ושתיים. חזותו של ג'ון נאה, אם כי קצת
מאיימת. הוא איש גבה קומה בעל עיניים אפורות חודרות ופנים
מגולחות למשעי. הוא תמיד לבוש בחליפת עסקים וכל יום הוא שם
עניבה אחרת. יש לו חולשה לעניבות. היום הוא שם את העניבה
האדומה עם המעויינים האפורים.
הוא מציץ בשעונו. תשע שלושים וחמש. המעלית עולה לקראתו ודלתה
נפתחת. בפנים עומדת אישה מבוגרת.
זוהי מתילדה גולדברג, אישה בשנות החמישים המתקדמות,
קלסטרופובית מעט, שבאה לבקר את הבן שלה, אדם, במשרד החדש שהוא
אמר לה שיש לו. היא עשתה את עצמה מתעניינת ואמרה שתבוא לראות.
היא באה רק כדי לראות שהוא לא משקר לה ושהוא באמת עובד בחברה
הזאת.
היא אוחזת במעקה ביד גרומה. קומתה גבוהה יחסית לגילה, אבל היא
לא מגיעה לג'ון לכתפיים.
יש לה בחילה ויש לה בערך עוד ארבעים קומות לעלות. אולי תעצור
בקומה עשר, חשבה.
למעלית נכנס גם יוסף, חרדי עם מעיל שחור כובע והכל.
הוא מברך לשלום את ג'ון ומתילדה, שמחזירה חיוך. ג'ון אפילו לא
מזיז ריס. יוסף נדחק לפינה של המעלית וקורא בספר תהילים
מזערי.
המעלית עוצרת בקומה החמישית וזוג צעיר נכנס פנימה.
לגברת קוראים שירה קגן, והיא דוגמנית באחת הסוכניות הידועות
בארץ. בעלה, קובי, איש עסקים חשוב ובעל מניות רבות. הוא אוחז
בידה העדינה. היא הפתיעה אותו במשרד עם שני כרטיסים לסרט,
הזמנה לשולחן לשניים במסעדה יוקרתית ורמז קל למה שיקרה,
כשיגיעו לדירה המפוארת בצפון ת"א.
הם משתתקים כשהמעלית מתחילה לעלות וזו עוצרת קומה אחרי.
למעלית נכנס איציק, יחד עם זנב העשן המסריח שמלווה אותו לכל
מקום שיילך. איציק הוא ערס - איך שלא תסתכלו עליו. הוא רזה,
קומתו ממוצעת, על ידיו שרשרות זהב, ואת צווארו מעטר גורמט
מבהיק ומסנוור. גופיית רשת, ז'קט עור, קופסת סיגריות חצי ריקה
בכיס ופלאפון חדיש מנצנץ.
איציק לא מכבה את הסיגריה כשהוא נכנס למעלית, מצידו שיישרף
העולם - אפחד לא יגיד לו מתי לעשן ומתי לא. הוא נמצא בממתינה,
חברה שלו מפטפטת עם מישהי בטלפון ולא שמה לב שהוא מצלצל.
הוא מקלל אותה, את אמא שלה, שלוש דורות אחורה, ומנתק.
אחרי שתי שניות היא מצלצלת.
"האאאלו?!", הוא צועק למכשיר הקטנטן, שממשיך לצלצל.
אחרי שתי דקות של קללות נמרצות, הוא לוחץ על כפתור קבלת השיחה,
וחברתו המצוייצת שנמצאת במסע שופינג ונרגעת מהעומס אצל
הקוסמטיקאית עונה לו במתק שפתיים.
"מה את לא עונה לי?!, חצי שעה אני בממתינה אצלך!!!", גרונו
ניחר והגרוגרת שלו מתנדנדת מצד לצד. המחזה לא מרנין. בינתיים
שאר האנשים שנמצאים שם, ובייחוד מתילדה, נחנקים מהעשן.
"כן מתוקה, בטח שאני מביא לך את הטבעת. היום. היום. היום, כן.
נו היום אומרים לך - מה את לא שומעת?!", קולו עולה לכדי צעקה.
מהצד השני של הקו נשמע רק "טווו" ארוך ומעצבן.
"סעמק אין קליטה", הוא ממלמל, ומחזיר את הפלאפון לכיסו.
בינתיים הוא קולט שהם בקומה עשר והוא היה צריך בכלל לרדת.
"כוס אמאמאמוק!!!", הוא ניגש ללוח הכפתורים, אבל מתילדה שם
לפניו והיא מנסה ללחוץ על "11", כדי לעצור לנוח מהמסע
המסוייט.
"טוסי", הוא אומר קצרות ומעיף את ידה המקומטת משם.
"סליחה?", היא תומהת.
"אני סולח", הוא עונה ומגחך ולוחץ על "3".
מתילדה מתרגזת וחושבת מה להגיד לו. ג'ון מקלל במוח שלו, כל
ישראלי שהוא אי פעם הכיר והזוג הצעיר מתלחש בשקט.
"ינעל ראבאק, שהחרא הזה יתחיל לרדת!", שואג איציק.
מתילדה, הקלסטרופובית גם ככה, מתרחקת ממנו. הבחילה שלה גוברת,
יחד עם הרצון ללמד את איציק נימוסים ודרך ארץ.
אבל איציק בשלו. הוא לוחץ על "3", שוב ושוב ושוב, עד שהכפתור
פשוט יוצא מהמקום, ומתגלגל על הרצפה. איציק מועך אותו, מקלל
ובועט בעיטה חזקה במעלית, שמזעזעת את כל יושביה.
הוא ממשיך לקלל, כי כואבת לו הרגל.
פתאום המעלית מפסיקה לזוז, הצג מראה "15", והיא מיטלטלת קלות.
ג'וני מרים את עיניו המוסתרות מאחורי משקפיים, ופולט: "וואט דה
הל...", קטן.
שירה מסתכלת על קובי בדאגה, אבל זה לא דואג כלל.
יוסף ממלמל: "שמע ישראל" ומאחורי זקנו, פיו מתעוות.
יש כמה דקות של שקט. איציק מועך את הסיגריה על הרצפה ומקלל
חרישית את ממציא המעלית ואת כל צאצאיו.
מתילדה נחנקת בשקט בפינה ואף אחד לא שם לב.
הסיגריה חורכת את הריפוד של המעלית לאט לאט, וריח של פלסטיק
שרוף, מהצמר הסינטתי של השטיח ממלא את חלל המעלית.
ג'ון מתקתק משהו על מחשב כף היד שלו.
"נו מה עושים עכשיו?", שירה פונה לקובי ואולי לשאר יושבי
המעלית.
קובי מתיישב, מנסה לשלוח הודעה למזכירה שלו, אבל אין קליטה.
"מה עושים?", ג'ון פוצה את פיו.
"אין לי אוויר...", מתילדה ממלמלת בצד ויוסף ניגש אליה ועוזר
לה להתיישב, שפתיו ממלמלות תפילה.
איציק עסוק עם הז'קט שלו, הוא לא מצליח להוריד אותו וחם לו.
"סעמעמק..."
שירה רעבה. היום היא סיימה להצטלם לקטלוג של איזו פירמה, אז
עכשיו כבר מותר לה לאכול. בהתחשב בעובדה, שדבר לא בא אל פיה
מאז אתמול בבוקר, אפשר להבין אותה. היא מנדנדת לבעלה שיעשה
משהו, אבל הוא ממשיך ואומר לה שאין מה לעשות, שצריך רק לחכות
שיבואו להוציא אותם משם.
בינתיים מתילדה מתאוששת - ריח הסיגריות והפלסטיק השרוף נעלם
כליל. יוסף חוזר למקומו ושירה מורידה חולצה ונשארת בגופייה.
יוסף מפנה את עיניו מהתועבה. הוא שוקל אם להרצות לה על חשיבות
הצניעות, אך מוותר.
איציק עדיין תקוע בז'קט, קובי מהרהר בצד, שירה מנדנדת, מתילדה
בוהה בעיניים זגוגיות באוויר, יוסף מתפלל וג'ון מתלונן בדמיונו
לבוס שלו, על היחס המבזה שהוא קיבל בישראל.
ככה עוברת חצי שעה, כולם כבר יישובים על הרצפה חוץ משירה, שלא
רוצה ללכלך את המכנס הלבן החדש שהיא קנתה רק אתמול. היא משייפת
את ציפורניה בפצירה, מה שגורם לג'ון לצאת מדעתו.
"קאן יו סטופ איט פליז?", הוא שואל.
היא מביטה בו במבט זועף ומכניסה את הפצירה לתיק.
פתאום איציק קם. כולם מסתכלים לראות מה הוא יעשה עכשיו.
"נו מה, לאפחד לא'כפת שאנחנו פה?!", הוא אומר ויורק את הליחה
שלו על השטיח. מתילדה מתחלחלת, שירה מעווה פניה ויוסף פונה
אליו.
"זה לא מנומס במיוחד"
"אה!?", עונה לו איציק בנהמה.
"אולי תנגב את זה?, זה לא נעים לנו ככה", הוא ממשיך.
"תקשיב לי טוב רבי..."
"או, טעות בדבריך, איני רבי כי אם..."
"כוס אוחתוק, מה נראה לך שאכפת לי?, 'תה יכול להיות שאהיד
מצידי... גם כן אשכנזי..."
יוסף נדהם מכמות הקללות שניתכה עליו, קפץ את שפתיו וחזר למשום
שישב בו קודם, מסדר את ציציותיו.
"המרוקאים הללו, טיפת סבלנות אין להם..."  לוחש יוסף לג'ון
שעומד לצידו.
"וואט? איים סורי, באט איי אונלי טוק אינגליש."
"אה...", מסתכל עליו יוסף בהערכה. "סו וואט דו יו דוינג אט
יזראל?", שאל אותו באנגלית רצוצה.
ג'ון נחרד מהאנגלית.
"ביזנס."
"אוו... אוף קורס יו וונט טו ג'רוזלם, דידנט יו?", המשיך יוסף
להציק.
"נו", ענה לו ג'ון קצרות.
"וורי נייס סיטי, אנד אולסו וורי... האו דו יו סיי? הולי", הוא
אמר.
"איי אם קריסטיין", ג'וני קיווה לנער אותו ואומנם הוא נרתע, אך
לא וויתר.
"באט איט איז אולסו וורי אימפורטנט טו יו, רייט?"
"יס"
"סוו וויל יו גו דר?", החרדי החביב, עלה לג'ון על העצבים.
"יס. איי וויל", הוא אמר לבסוף.
"גרייט, אנד וון יו וויל בי דר יו וויל קאם טו דה כותל,
רייט?"
"יס"
"גרייט פלייס"
"יס"
לבסוף הוא השתתק ורווח לג'ון.
עוד עשר דקות עוברות. שקט. רק הזוג הצעיר מתלחש בפינה ופתאום
שירה פוצה את פיה ואומרת: "אני רעבה".
יוסף מהרהר קצת ומציע לה לאכול.
"תודה,", היא עונה חיוך מבויש. "אבל למה בכלל הבאת אוכל?"
"בימינו אי אפשר לסמוך אפילו על יהודים שיכינו אוכל כשר!!!",
הוא זועם, פניו מאדימות.
קובי מהנהנן, מודה לו ולוקח לו את הקופסא שהוא הביא ומגיש אותה
לשירה.
היא פותחת אותה בתיאבון וריח מוזר מתפשט במעלית, יחד עם הבעת
חלחלה על הפרצוף שלה.
היא מתבוננת פנימה. בתוך נוזל שקוף שוחים שלושה גושים מוזרים.
היא מבקשת בנימוס הסבר מיוסף.
"או, זה קניידלעך!" הוא מחייך, "הכי טובים - אשתי מכינה!", הוא
מנפח את החזה ומחייך חיוך גאה.
"אמ... אני חושבת שאני כבר אוכל אחר-כך...", שירה סוגרת את
הקופסא, וכשהיא רואה את פניו הנעלבות של יוסף היא גם מוסיפה:
"כי לא כדאי לקלקל את התיאבון".
יוסף לוקח את הקופסא ומכניס אותה אל תיקו, נעלב.
עוברות עוד חמש דקות ופתאום מתילדה מתחילה להשתעל. האישה היא
חולת אסטמה קשה והאבק במעלית מעיק על נשימתה הכבדה גם ככה.
היא נחנקת ומשתעלת בפינה וממלמלת ביידיש כל מיני דברים, שאולי
רק יוסף מבין.
פניה אדומות ונפוחות והיא משתעלת שיעול חזק.
איציק אומר לה שתסתום את הפה- גם ככה הוא מעוצבן.
קובי צועק עליו וגו'ן ושירה מחליפים מבטים. הם ידעו שבקרוב
יתחילו מכות.
ג'ון ניגש לקובי ומרגיע אותו באנגלית מדויקת ויוסף מסתכל על
איציק, עד שהוא מתעצבן.
"מה 'תה מסתכל? תוריד 'תעיניים!!!", הוא שוצף.
יוסף מוריד את מבטו ורוכן אל הזקנה. היא עוד רגע נחנקת.
איציק מתעצבן ובועט במעלית. האור נכבה, כולם משתתקים וחושבים
מה לעשות.
שירה ממלמלת משהו על איציק והוא מחזיר לה בניבולי פה וטוען שיש
לה מזל שהיא נקבה.
קובי נחלץ להגן על חברתו, אך היא צובטת אותו חזק והוא מוותר.
ג'ון מקלל בלב.
מצבה של מתילדה נעשה גרוע יותר ויותר ואז נשמעת צעקה מבחוץ.
"הי! אתם שם!, לא לבעוט במעלית! זה מסבך לנו את העבודה!, שבו
בשקט... עוד מעט תצאו!"
כולם המומים. מישהו באמת הזעיק עזרה. מישהו מבחוץ שהיה איכפת
לו.
ואז יוסף צועק: "מהרו! יש פה אישה מבוגרת-  קשה לה לנשום!"
הם שומעים התייעצויות מבחוץ ושתי ידיים שמנות ושעירות מרחיקות
בכוח את דלתות המעלית זו מזו, כך שנוצר שביל קצר של אור ואויר.
שירה ניגשת אליו, נפשה משוועת לאוויר צלול. איציק צובט לה את
התחת וכשהיא מסתובבת, הוא תופס את מקומה.
יוסף צועק שיזוזו, כי מתילדה צריכה אוויר. אפילו איציק מפנה את
המקום אחר כבוד.
נשימתה של מתילדה נעשית סדירה והיא נרגעת.
אחרי חמש-עשרה דקות נוספות של ציפייה דרוכה, המעלית נפתחת.
שירה וקובי יוצאים ראשונים, מהר, לא ממלמלים אפילו תודה. הם
ממהרים לסרט שהתחיל לפני כמה דקות.
ג'ון יוצא, מניד את ראשו, אומר: "טנקיו", והולך באיטיות
במסדרון.
יוסף עוזר למתילדה לקום ולצאת, היא מודה לו ולמחלצים. הבן שלה
מחכה לה מחוץ למעלית ומציע לקחת אותה לבית החולים, אבל היא
מסרבת בכל תוקף - היא רוצה לראות את המשרד. בחשש מה הוא לוקח
אותה למעלה.
יוסף מנסה לפתח שיחה עם המחלצים והם לא כל-כך נלהבים ממנו.
איציק יוצא אחרון. הוא הולך לאט ונשבע לעצמו, שאם מישהו מתישהו
יתקע במעלית והוא ידע מזה, הוא יהיה הראשון להתקשר לחילוץ.
                                       

יומיים אחרי זה איציק עולה במדרגות הביתה. הוא רואה שהמעלית
תקועה, ושומע את השכן מלמטה, קופילביץ', צועק לעזרה.
"מה? אתה תקוע?" הוא צועק לו.
"כן! תקרא בבקשה לאנשים של המעלית...", קולו הולך ונחלש, כנראה
מרוב הצרחות.
איציק חושב לרגע, זורק את ראשו אחורה, פוצח בצחוק רם, וממשיך
לעלות.