הקדמה

אני לא מאמין. בשביל זה היא מתקשרת אלי?! אנחנו "בפסק-זמן" או
מה? בכלל, כל הרעיון הזה של הפסק זמן היה הרעיון המפגר שלה.
אני התנגדתי בהתחלה, אבל כמו תמיד, כשזה מגיע לטלי אני נהיה
כזה דביל ופתאום כל שטות שהיא אומרת נראית לי הגיונית. כמעט
ארבע שנים אנחנו ביחד והכל היה סבבה לגמרי, מבחינתי לפחות, עד
שנכנס לה איזה ג'וק בראש.
"טוב לי עכשיו. אבל אולי יכול להיות לי יותר טוב עם מישהו אחר?
אני חייבת את זה לעצמי... ארבע שנים, שחר! ארבע שנים זה הרבה
זמן... אולי פשוט התרגלנו אחד לשני וזו כבר לא אהבה?"
ואני, כמו איזה דפוק, באותו רגע זה היה נשמע לי כמו הטיעון הכי
הגיוני בעולם - אז יאללה, פסק זמן.
דיברנו על זה עוד קצת וסיכמנו שלא משנה מה, ביום שני,
השתיים-עשרה לינואר אנחנו נפגשים.
שנינו, משום מה, הסכמנו שדווקא התאריך שבו ימלאו ארבע שנים
לחברות שלנו הוא התאריך המתאים.
עברו שבועיים מאז. לא שמעתי ממנה ציוץ, אפילו לא שיחת טלפון
אחת. ארבע שנים, אתה חושב שאתה מכיר בנאדם, והנה.
עד היום - כשהיא צלצלה לשאול אותי אם אני זוכר מתי היא אמורה
לקבל.
אני לא מאמין! הזונה, בטח היא כבר הספיקה לשכב עם מליון אנשים.
עכשיו אני רק המודיעין שלה. למה לא? אולי בעוד שבועיים היא
תתקשר שוב לבקש את מספר הטלפון של החתיך הזה שפגשנו בסיני.
הקטע האירוני הוא שאני יודע שאני אביא לה את המספר.
אלוהים... אני כזה פתטי.

פרק 1

בא לי למות.
כבר עברו שבועיים וחצי מאז השיחה האחרונה עם טלי.
כולי מרוכז בסדר היום החדש שלי - טלוויזיה, אינטרנט, קצת פורנו
ובהייה במכשיר הפלאפון - אולי היא תתקשר אם אני אתרכז נורא
חזק. זה לא עובד.
אתמול, תוך כדי שהשתנתי על השאריות של החרא בשרותים, נזכרתי
שוב בפסק זמן המפגר הזה. אולי טלי צודקת? אולי זו כבר לא אהבה?
אולי זה סתם הרגל? אולי זה כל מה שאני בשבילה - יומן שזוכר מתי
היא אמורה לקבל או שירות הסעות בכל יום ראשון לבסיס... אני כבר
לא יודע. בכלל, אני בבלבלות.

חזרתי לעשן. כמעט שלוש שנים שאני מנסה להפסיק - טלי אמרה שהיא
לא מוכנה שהאבא של הילדים שלה יעשן, כי זה לא בריא וחוץ מזה
אבא שלה מעשן וזה מגעיל. לדעתי זה מין קטע כזה של ילדים להורים
שמעשנים. תחשבו על זה, הרי לכל ילד יש תקופה של מרד בחיים -
חלק עושים קעקוע או עגיל, ואם זה לא עצבן את ההורים שלהם אז הם
עושים אותו בדגדגן או משהו מפגר אחר, חלק מתלבשים מוזר וחלק
מתחילים לעשן - או אצל ילדים שההורים שלהם מעשנים - מתחילים
לפתח שנאה לעישון. בכל אופן, כל זמן שהייתי עם טלי ניסיתי
להפסיק. אף פעם לא הפסקתי לגמרי - כל פעם היה לי תירוץ אחר:
"סיגריה של דיכאון", "סיגריה של אושר", "סיגריה אחרונה",
"סיגריה אחרונה בהחלט", "באמ-אמא-שלי - סיגריה אחרונה"...
אבל לפחות ניסיתי. בשביל טלי. אמא שלי שנים אמרה לי להפסיק,
אבל זה לא הזיז לי. ברגע שטלי ביקשה - זהו, זו המטרה שלי בחיים
- להפסיק לעשן.
עכשיו אני מרגיש חופשי, אני יכול לעשן כמה שאני רוצה. טלי לא
פה, ואני יכול לעשות מה שאני רוצה.
עם כל סיגריה שאני מדליק אני מרגיש שהיא מתרחקת ממני יותר.
עדיין לא החלטתי אם זה טוב או לא.
מולי אומר שמשהו נראה לו מסריח, שלא יכול להיות שאחרי ארבע
שנים טלי פתאום רוצה פסק זמן, כנראה שיש לה מישהו מהצד. לא היה
לי נעים להודות אבל גם לי זה עלה בראש.
לא יכול להיות! אין מצב. אני מכיר אותה. אם יש משהו שטלי בחיים
לא תעשה לי זה לבגוד עם מישהו אחר. אבל עדיין... לך תדע.

אני יושב על הספה המטונפת שקיבלנו מההורים של אפרת. כל הספה
מחוררת ומלאה אבק. לא רציתי את הספה המזדיינת הזו בסלון שלי
אבל מולי אמר שאין ברירה ואנחנו חייבים ספה בסלון. עופר, השותף
השני שלנו, די הסכים איתי בנוגע לספה, אבל מולי התעקש, ואם יש
משהו שלמדתי על מולי זה שאסור להתווכח איתו. פעם עופר ומולי
רבו על איזה שטות בקשר לבוילר בדירה ומולי לקח את זה כל-כך קשה
שהוא איים לספר לכל העולם על הפעם שעופר שכב עם הזונה הזו
בתאילנד ורק בבוקר גילה שהיא בכלל היתה הוא. באותו היום החלטתי
שאני לא אריב עם מולי בחיים. הוא פשוט יודע עלי יותר מדי.

אין מה לראות בטלוויזיה. נמאס לי כבר מכל הסיטקומים האמריקאיים
האלה. אותן בדיחות אמריקאיות, אותם שחקנים אמריקאים, כל פלוץ
אמריקאי שחושב שהוא מצחיק מקבל תכנית אמריקאית משלו. האמת,
פינה חמה בלב אני שומר ל"חברים", מה לעשות, אני נמס כשאני רואה
את הסדרה הזו, פשוט מצחיק. מולי אמר שכל שחקן שם מקבל מליון
דולר לפרק. לא מתאים לפיבי...
אבל חוץ מסיטקומים, אין ספק שהדבר שהכי מעצבן אותי בטלוויזיה
הן תכניות הריאליטי. זה פשוט לא מעניין אותי, יצר המציצנות הזה
והדחף לראות מי מהזוגות יזכה בדירה, או באוטו, או בתכנית
טלוויזיה משלו או במליון דולר או בהשד יודע מה, לא קיים אצלי.
אני מנסה לחיות את החיים השקטים והמתוסבכים שלי בשקט ובא איזה
אידיוט בטלוויזיה ומראה לי שכל מה שאני צריך בשביל לזכות בכל
מה שאי פעם רציתי הוא בסך-הכל לחיות חצי שנה בתוך בית שיש בו
הכל אבל הוא בעצם כלוב ענק עם חבורה של פקאצות והומואים
עשירים, אה, ויש גם ערבי אחד - לפרוטוקול, ולהזדיין מול
המצלמות כדי לצבור יותר קולות מהקהל. זה הכל. אז יסלחו לי
אלוהי הסאונד, הצבע וארז פאקינג טל, אני לא מוכן לראות את הזבל
הזה.

לפני שבוע התחלתי דיאטה, למקרה שאני וטלי נחזור. טלי אומרת
שאני לא שמן אבל לא יזיק לי להוריד כמה קילו. צודקת. מאז
שהשתחררתי מהצבא אני רק משמין. החלטתי שאם כבר דיאטה אז עד
הסוף. קראתי באינטרנט באיזה אתר על אחד שעשה דיאטת רצח ואכל כל
היום רק ירקות. לא פירות, לא בשר, לא סוכר, לא שמן, לא כלום -
רק ירקות. אחרי שבוע הוא הרזה שלושה קילו. אחרי חודש הוא הוריד
כמעט עשרים. לא סיימתי לקרוא את הכתבה אבל סיפרתי את זה לעופר
והוא אמר שבטח אחרי חודשיים הבנאדם מת. עופר צחק איזה שעה
מהבדיחה המפגרת שלו, ואני רק חשבתי לעצמי הלוואי והיה לי כוח
הרצון של האיש מהכתבה.
אז התחלתי דיאטה, אמנם אני לא אוכל רק ירקות אבל אני החלטתי
שאני לא נוגע יותר בפחמימות. לפחות עד שאני וטלי חוזרים. עכשיו
כשאני חושב על זה, עד עכשיו בכלל לא היה אכפת לי איך אני נראה.
כל זמן שהייתי עם טלי ידעתי שאני לא צריך להרשים אף אחת, יש לי
את טלי ולא משנה איך אני נראה. אני חושב שזה אחד ההבדלים בין
גברים ונשים. לרוב הגברים לא באמת אכפת איך הם נראים כל זמן
שהם לא צריכים להרשים אף אחת.

חיכיתי שיתחיל "חברים" - בהיתי במסך וניסיתי לבדוק אם אני יכול
לחשוב על כל דבר אחר חוץ מטלי והפסק זמן המפגר שלה. חשבתי על
המשפחה שלי, על החברים, על השירות הצבאי שלי, על מה לא -
ועדיין היא הייתה שם. מחייכת, מצחיקה, ומדהימה כמו תמיד.
אלוהים, ארבע שנים זה המון זמן.
התחיל להיות משעמם אז שיחקתי קצת עם הספה המתפוררת והוצאתי עוד
קצת צמר-גפן מהריפוד.
שיט, מולי יהרוג אותי.
נרדמתי.

פרק 2

דפיקות בדלת. שקט. עוד פעם דפיקות. הפעמון בדלת מצלצל. אני
אשבור את הדבר המזדיין הזה - חושב לעצמי. מסתכל בשעון - 8:00
לפנות בוקר. כוס אמק! מי זה?
יוצא מהחדר לבוש בבוקסר וגופיה ישנה ופותח את הדלת - וואו!
איזה כוסית! "שניה", אני אומר. מרכיב משקפיים. סתם ערסית עם
בלונד.

- "שלום, הערתי אותך?"
- "לא מה פתאום..." (כן. כוס-אמא-שלך.)
- "אה, יופי. אני המזכירה מהמשרד מתחת לדירה שלכם. כל התקרה
שלנו דולפת. תבדוק בבקשה אם יש לכם נזילה..."
- "אין לנו." (יש דליפה קטנה, אבל זה לא רציני... למה?)
- "תעשה לי טובה, תבדוק, טוב? כי זו כבר פעם שניה שזה קורה
בשנה האחרונה."
- "טוב, אני אבדוק. רגע, חכי פה." (יאללה, לכי כבר יא
מעצבנת.)
- "יופי. תודה."

ניגש לשירותים. מים. המון מים. בריכה ענקית בסלון. איכס! דברים
צפים ליד הנעליים של עופר. חוזר לדלת.
- "אני כל-כך מצטער. זה כנראה קרה בלילה. כבר הזמנתם
אינסטלטור?" (תגידי כן, אין לי כוח לזה עכשיו...)
- "כן."
- "יופי! , אז תגידי לו שיעלה אלי ברגע שהוא בא." (לכי
כבר!!!)
- "בסדר."
סוגר את הדלת. המפגרת יוצאת. סוף-סוף.
אני לא מאמין! למה דווקא לי? למה אני? למה?...

טוב, כבר אין מצב לחזור לישון. וואו, איזה סירחון. חייב
להשתין. פאק, אי אפשר להשתמש בשירותים. מתלבש מהר ויורד למטה.
נכנס למשרד ביטוח מתחת לבית. הערסית הבלונדינית מסתכלת עלי.
- "אפשר להשתמש בשירותים שלכם?" (אני לא מאמין שאני אומר את
זה...)
- "כן, בטח, תהנה..."
- "תודה."

פרק 3

13:30 - סוף-סוף האינסטלטור הגיע. הוא מציג את עצמו. קוראים לו
בני. מה אכפת לי! תתקן את הסתימה ותעוף לי מהבית. אבל אני
נחמד: "כוס קפה?" "אתה עובד לבד?" "בטח, אין בעיה. תחזור מחר
לתקן."
הדבר היחיד שעולה לי בראש זה - אלוהים, מולי יהרוג אותי שנתתי
לאינסטלטור ללכת ("שרברב" -עופר בטח יתקן אותי. אני שונא שהוא
עושה את זה).
בא לי למות.
את כל הסופשבוע העברתי בין שיחות פוליטיות עם האינסטלטור
(השמאלני המניאק שהשאיר אותנו בלי שירותים ובביצה של קקה ונייר
טואלט בסלון) לשיחות נפש עם השחורדינית מהמשרד למטה. דווקא
נחמדה. בכלל לא ערסית. גרה בחולון, עובדת כבר שנתיים במשרד
ביטוח בקומה למטה, תואר שני בכלכלה, טיול בניו-זילנד, אבא איש
עסקים - רוב הזמן בחו"ל, אמא רופאת ילדים ב"שניידר", נפרדה
מחבר שלה כי "לא היו לו שאיפות בחיים", שונאת את העבודה שלה,
שונאת את הבוס שלה, שכבה איתו, שונאת את אשתו של הבוס, סתם
נודניקית חשדנית, שכבה גם איתה. ואת כל זה גיליתי רק בעשר
הדקות הראשונות של השיחה שלנו.
אלוהים. אני מתגעגע לטלי.

במוצ"ש היא התקשרה.
- "הלו? טלי?"
- "..."
- "הלו?"
- "שחר..."
- "כן..."
- "חיכיתי לך..."
- "מה?"
- "חיכיתי לך, ולא באת".
- "טלי, את בוכה?"
- "לא... כן."
- "נמאס לך מהפסק זמן?"
- "כן... לא, לא יודעת. אתה?"
- "בטח שכן! כל הדבר הזה היה הרעיון המפגר שלך!"
- "אתה אוהב אותי?"
- "אהממ... תראי, טלי, אהבה זה..."
- "שחר, תענה לי ונגמור עם זה."
- "את רוצה לגמור את זה?"
- "לא, טמבל, אחרת לא הייתי מתקשרת."
- "..."
- "אז, אתה אוהב אותי?"
- "כן."

נסעתי אליה. 3:00 לפנות בוקר, כביש החוף ריק, 160 קמ"ש, רק אני
ויהורם גאון, שר לי ברדיו -דיסק "הנני כאן".

פרק 4

פיטרו את מולי. כל היום הוא מסתובב פה בדירה, לא עוזב אותי
בשקט. מסדר את הדירה, מנקה, ספונג'ה, שירותים - הכל, זה לא היה
מזיז לי אם הוא לא היה מסנג'ר אותי כל שניה לעזור לו, לקנות
לו, לנגב לו, לא לקום, לקום, לבוא, ללכת, די! נמאס לי.
החלטתי ללכת לשבת לכתוב באיזה בית קפה מול הבית. תמיד רציתי
לשבת לכתוב בבית קפה בת"א. זה מין חלום ילדות כזה. יש איזה
משהו קסום בבתי-קפה ופאבים, הם יכולים להיות רומנטיים, אפלים
ומפחידים, מצחיקים ומלאי השראה. בכלל, כשחושבים על זה, כל
הדברים הגאוניים באמת תמיד מתרחשים במקומות כאלה - Cheers,
"חברים", אפילו למחששות באמסטרדם קוראים "קופי שופ" ולא סתם.
תמיד דמיינתי את עצמי יושב בבית-קפה קטן, עוקב בעיני אחר איזו
דמות וממציא לה סיפור חיים, רומן סוער או איזו סטייה מוזרה
וכותב עליה כאילו אני דן בן-אמוץ או משהו כזה.
יצאתי מהדירה והחלטתי שאני נכנס לבית הקפה הראשון שאני רואה.  

מאה מטר מהדירה נפתח בית קפה חדש. לא משהו מיוחד, סתם בית קפה.
נכנסתי והבטתי סביבי -
בערך עשרה שולחנות עגולים, קטנים. כיסאות עץ דקיקים. על הקירות
תמונות של פרסומות כאילו "ישנות", כאלה כמו שרואים בסרטים
ובסדרות משנות החמישים-שישים. חיפשתי מקום טוב לשבת בשקט
ולכתוב בלי שיפריעו לי. הפינה ליד החלון נראתה כמו מקום מצוין
ונקודת תצפית לא רעה בכלל, התיישבתי. חיכיתי. לא יודע למה
חיכיתי, אולי למוזה, אולי לאיזו דמות מעניינת שתיכנס, אבל הדבר
הכי הגיוני מבחינתי לעשות היה לחכות.

- "שלום, רוצה להזמין?" קולה של המלצרית קטע את מחשבותיי.
- "אממ... כוס קפה בבקשה." (תלכי! את מפריעה לי לעבוד...)
- "קפה רגיל?"
- "כן" (לא, את זה שבא עם טלוויזיה - בטח קפה רגיל! זה מה
שאמרתי, לא?)
- "הפוך, או לאטה?"
- "מה ההבדל?" (אלוהים! מה עשיתי???)
- "אז ככה:..."

ואז היא התחילה לספר לי את כל סודות הקפה מהרגע שפולי הקפה
מגיעים מדרום-אמריקה ועד לרגע
שאיזה איטלקי פלצן התחיל למיין את הסוגים השונים ונתן להם שמות
באיטלקית.

- "אה, ואם כבר דיברנו על דרום-אמריקה (מי דיבר איתך בכלל?! זו
את שמדברת כבר שעה...) אז ידיד טוב שלי, אבי, נמצא שם עכשיו
והוא אמר לי אתמול במסנג'ר שהקרנבל בריו השנה היה
סוף-הדרך..."
-"וואלה..." (תביאי לי קפה או שאני הופך פה שולחן!)
-"אז מה החלטת, הפוך או לאטה, אולי קפוצ'ינו?"
-"תפתיעי אותי..." (גלולת ציאניד נראתה כמו רעיון בכלל לא רע
כרגע)
-"סבבה."

הבטתי במלצרית המתרחקת בתחושת הקלה. עכשיו - לעבודה! אמרתי
לעצמי. הוצאתי מהתיק את המחברת שקיבלתי מטלי, מתנת שחרור
מהצבא. פתחתי את המחברת והסתכלתי על ההקדשה שרשומה בדף הראשון.
קראתי אותה, למרות שידעתי אותה כבר בעל-פה. סיימתי לקרוא,
דפדפתי במחברת עד שמצאתי את העמוד הכתוב האחרון והתחלתי לכתוב
במרץ.

שלוש שעות, חפיסת מרלבורו שלמה, ואחת-עשרה כוסות קפה אח"כ
(לאטה, מוקצ'ינו, מקיאטו אספרסו, יו ניים איט...), כבר ישבתי
מול מחברת מלאה "יצירות" חדשות. סיפור אחד על קופירייטר מתוסכל
שמחליט לקפוץ מבניין, ואחד על עו"ד מצליחה שדופקת את המערכת
(שוכבת עם שופט...), ועוד סיפור עצוב על חיילים במוצב בגולן
שקופאים מקור כי הסמח"ט המפגר שלהם לא חתם על "פקודת חורף".
אוקיי, אני מודה. אני כותב על עצמי, זאת אומרת, חוץ מהסיפור על
על העו"ד. זה סתם היה נחמד המשחק מילים הזה - "דופקת את
המערכת". אין דבר יותר פתטי מסופר (עאלק) שכותב על עצמו. אולי
לזה הם התכוונו בבי"ס לקופירייטינג כשאמרו לי שאני לא מספיק
יצירתי ולכן הם לא יוכלו לקבל אותי. זונות.
הסתכלתי שוב על המחברת ופתאום כל השורות נראו כמו גיבוב מילים
אידיוטי וריקני.
בא לי למות.

הבטתי סביבי, מחפש את המלצרית. מצאתי אותה מרוקנת מאפרה ליד
אחד השולחנות. ניסיתי למשוך את תשומת לבה. גיליתי שהדרך הכי
טובה למשוך תשומת לב של מישהו היא פשוט לבהות בו כמה שניות. זה
מדהים איך אנשים פשוט מרגישים שמסתכלים עליהם. היא הסתובבה
והסתכלה עלי חזרה. סימנתי לה את התנועה המטופשת הזו של "היד
הרושמת באוויר בעזרת עט בלתי נראית", שמישהו לפני כמה מאות
שנים החליט כנראה שזו הדרך הכי מנומסת לבקש חשבון בבית קפה בלי
לצעוק למלצרית. היא הבינה מיד והשיבה בהנהון ראש מלווה בחיוך.

- "בבקשה, הנה החשבון שלך", היא אמרה והושיטה לי צלוחית לבנה
עם פיסת נייר.
- "תודה", השבתי וניסיתי לחייך את החיוך הכי מנומס שלי.    
הבטתי בחשבון. ציור קטן של "סמיילי" ליד המחיר משך את עיניי.
מה זה אמור להביע בדיוק, הסמיילי הזה? זה איזשהו אקט של נחמדות
מצד המלצרית שאמור לעשות לי טוב? היא באמת חושבת שזה מה שישפר
את מצב הרוח שלי? הלוואי שיכולנו לפתור את כל הבעיות שלנו
בעזרת ציור סמיילי קטן. אני מדמיין לעצמי מישהו בא להלוויה
וניגש לאלמנה הבוכיה מול הקבר הפתוח ולוחש לה באוזן "אני משתתף
בצערך, גברת קופר. דוד היה אחלה בחור, חבל שהוא הלך בגיל צעיר
כל-כך. ברצוני לעודד אותך - הנה, קבלי את הסמיילי הזה שציירתי
פה, תאמיני לי, את תרגישי הרבה יותר טוב אחרי שתסתכלי עליו."

הוצאתי מהארנק שני שטרות של חמישים ומטבע של חמישה שקל והנחתי
על הצלוחית הלבנה. לעוד שניה אחת עוד ניסיתי לחשב כמה טיפ אני
צריך להשאיר, אבל אף פעם לא הייתי טוב באחוזים, אז קמתי
והתחלתי ללכת לכיוון היציאה. בדרך החוצה שמעתי בחצי אוזן את
המלצרית מספרת שוב לאיזה קורבן מסכן על דרום-אמריקה וקפוצ'ינו
ומקיאטו....
מסכן, חשבתי לעצמי, ויצאתי לרחוב.