'אחות קטנה'. למה אנחנו נתבעים ביד גסה?
רק ניגע זה בזה בקצה הלשון. שפה בשפה, 'אחות קטנה'. טעימה
טעימה.
'אחות קטנה', ראי מה אנחנו נתבעים ביד גסה.
ידיים? שדיים? גבר? אישה?
מה נבקש? לגעת זה בזה בקצה הלשון. שפה בשפה.
טעימה טעימה.
מישהו כבר ידווח על כך לרשויות
שאינן מטעימות את טעמי השירה

חוסר אוניי הוא נסיך סקוטי משוטט ברחובות תל אביב.
התחזית  - קודר. סגרירי.
פניך קרים.

ה 'מרתף' טעון ענני וודקה.
על הקיר איל צפוני נילכד בקרניו.

פוחלץ שעון על הדלפק. טובל אצבעות בכאב.
רטוב וקר יצאתי ממך.

נוסע לעבודה
לשטוף את שמשת המכונית זה סיפור אחר. אני מדבר על הדרך, לא על
מכונית.
הדרך ארוכה היא ורכה כאילו כל חיי אני נוסע במיטת הילדות שלי
ללא קול. ללא שמחה. מתוך שיגרת עבודה.

                   

'ראית אותו ביום שמת?' היא נדה בראשה.
'אף אחד לא ידע?' היא נדה בראשה.
'איזה בן אדם היה? היא נדה בראשה.
'בן? בעל? אבא?' היא נדה בראשה.
'איש משפחה?' היא נדה בראשה.
'יתום? מאם? מאב?'

היא נדה בראשה. ספקה כפיים. הזבוב ניתר על אפה
וחמתה ועף משועמם ממנה והלאה.

מיתת נשיקה

'מי שיכול יחיה!'
אני ממשיך
לקרוא

מעברת 'חוף שמן'
עצי אקליפטוס בחצר -  ענקים עטורי עלים. כאן, ב 'חוסר התנאים
הסוציאליים' צומח גרניום,
וחוף דייגים, ואצות לחות ודגיגי כסף רוטטים כמו עלווה במשב
בוקר.
השמש תמיד עולה משער הנמל.

'כמה שמיים?!' מושיטה ילדה ידיים.

שיערי הכסוף וכרסי הם עדות להשלמה מגונה. ואף על פי כן, לא
אחת,
אני נישנק מחיי הגואים מעבר לגוף.  

זוכרים את הימה שחרבה? מה נישאר?
חבית ריקה וצחנת דגים.

המילה,
חותכת בבשר החי,
היא פרוצה בבגדי עור
מצליפה בנו הנאה 'סאדו מאזו'
ומביאה עלינו הגות תמוהה למדי
על פיה - העולם
הוא פי הטבעת של אלוהים
והאמנות בועלת את
ההיסט ( ו ) ריה הבלה
גומרת עם / על
עצמה.

אני כל כך צריך ערבי אחד.
ערבי אחד לא יותר.
כל אחד מאיתנו צריך ערבי אחד.
ערבי אחד לא יותר.
כל פעם שנקרא חדשות בעיתון
נסתכל על הערבי שלנו ונאמר:
'הוא לא כזה. הוא אחר.'

הרעיון הזה בא לי מחבר.
הוא כבר יש לו ערבי אחד לא יותר.
יחסי השכנות נפלאים.
הלוואי על כולנו.
חנות ליד חנות. ביקורי בית.
אוהוו קנדה קנדה קנדה.

בלילות את אוצרת טל רווי אור ירח
בימים את אשתי החיוורת

של מי את בלילות?
אלי את באה
בימים.

'הניסיון היומרני הזה לנצח את הבשר',
אומרים פיו וקולו של המורה,
'מוליד שיר'.

אך התלמידים אינם שומעים
ואינם רואים את קריאת העורב.
ובכל זאת, הבל פיו

של מי שלא כתב שיר
ולא נגע בבשר החי שנים
מעביר את השיעור כלו.

יורקת אותי
כמו קליפות גרעיני חמנייה
על אריח שכף רגלך
עדיין טבוע בו.

                     

'אבא.

מעשה ידיך, פניך וקולך מתקיים בי תמיד
ואיני יכול לומר דבר
על אהבתך'.

( חקוק על קברה של אמי )
ברגע האחרון

שהוא תמיד הרגע הנכון עלה בה חיוך והיא לחשה:

'יורד לי גוף מעל הלב'.

לצדי, אחרי העגלה, בז'אקט פפיטה, דוד ברונו, אח של אבא  
ודודה קרולינה, אשתו השנואה, נאחזת בזרועו.

בקי, בת דודתו של אבא, מובלת בכסא גלגלים על ידי מירצ'ה בעלה.
היא באה להיפרד מאהוב נעוריה.

כולם בוכים. מגששים. וזוכרים

ביציאה אין לחזור באותה דרך!
יש לעקוף את המצבות. לשטוף ידיים!

בחוץ מחכה הנכד - יפה ושביר כמו החיים.

אבי עולה במדרגות. קשה לו. קשה לי.
הוא לא מוותר.

ממתין. שואף אויר.
לא מוותר.

הוא יודע:
דלת ביתי פתוחה בפניו
אני לא.

להיות מה שלא היה לי

בערוב ימיו הוא קורא לי טאטאלע.

רך כמו טלה. מתרצה. אני רץ סביבו. לא מוותר.
מנסה בכל צעד ותנועה שלו, שלי, לנצח משהו בתוכי.

אלוהים, תן בי כוח להיות לו בערוב ימיו האב שהוא
לא היה לי

גם בזקנתו היפה מתגלמת עליבות.י הזיכרונות עדיין מנצחים אותי.

שיחק בי את משחקי הגדולים. צער השבירה ללא תקנה.
שברו את הכלים לא משחקים.

אני עדיין מרגיש מה שארע.השנים בחביונן לא קברו.
את שבורכת בשכחה אספי אותו אל חיקך

סבל  ( SABAL   +  SEVEL )

היה משליך שקים אל בטן האונייה וחוזר הביתה ומשליך גם אותי.
עד היום אני מפליג  בבטן העולם ואיני יודע לאן.



באותה נשימה

אני סורק שערו הלבן מעסה את איבריו השקופים
חש את הבל פיו.

כמה נורא להיות הבן הטוב והבן הרע
באותה נשימה

מכאן ואילך גם אם זיכרוני בידיך אני פטור.

שכחה מתוקה תשיב לי כל מה שקטפת מני.
כל בקשות האהבה שהשבת ריקם קמות בי לתחייה.

וכך ארוץ. קל. ללא רגלייך.  ללא ידייך. אחלוף על פני
כל הימים שעשית בי כבשלך.

וידוי של כר
כשגבר משלח בך צבא איבריו
תלתליך רוקדים על פני כגוזלים

מתאים לך אוהב שירה להתגפף עם שיר
מבלי להתייחס לגילו, לגילך

טעם עברה
מתוקה.

פעם לאחוז בידו של שיר זה ופעם בידו של זה
ולהעמיד פנים שאני מוביל אותו.

וכשיישיר אלי מבט כחול ושחוק ילדי
ילטף את שנותיי אתמוגג עד בלי די

גופך הוא עדות חיה - אפשר לנצח את הזמן לא שפיכות דמים.

במצעד השיזפון של אבריך אני, האיש מן המרתף,
מנפנף בוקר בוקר בדגלי.

גופי המתמעט עדיין ער לפלא של גופך.

חיכיתי למרבד האותיות הפורחות תחת ידך.
חיוכך הממית הגיש לי דף בחינה ריק.

הזיכרונות כאן היא בתל אביב.
מדי פעם קולה הנשי בטלפון מלטף את הגעגוע שלנו כמו היינו ילדים
קטנים.
אחת לשלושה חודשים הופך הכאב אצלנו בחזה לבת שעומדת לבוא
לביקור .
מגיעה אישה צעירה מהלכת יום ולילה בין החדרים עם סיגריה בפה,
פלפון צמוד לאוזן, מחוברת לחיים אחרים שלעולם לא ידרכו  
על מרצפות הבית הזה.