מסתכל אל העבר, מתמלא בכאב ושוב העינים הופכות חמות ומתמלאות
בדמעות והלב שוב מתפרץ החוצה - כמו הר געש ללא מעצורים. "למה
אני בכלל ממשיך, אם בכלל לא אכפת לה?", אומר לעצמי בפעם
המיליון, עמוק עמוק בתוכי אני שומע את המצוקה ואת המועקה. אבל
מייד מבין שאני לא יכול בלי, אני יודע שאני חזק יותר מכל זה,
אני יודע שזה יעבור בסופו של דבר. מקווה שיעבור. אבל למה ,למה
זה קורה כל הזמן? "לאלוהים יש חוש הומור סאדיסיטי", נזכר במשפט
ששמעתי ממזמן ועולה לי חצי חיוך מלא בכאב אל הפנים.
כל כך הרבה פעמים, היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. כל כך הרבה
פעמים - הראתה לי שלא.
פגוע, שבור, אוהב, מלא תקווה.
והנה עבר לו עוד יום.
26.1.05 |