אני מרגישה מתוסבכת, כל כך מתוסבכת.

חשבתי לכתוב, לנסות להסביר איך זה שכבר כמעט חודש שלא דיברתי
איתך- אדם שהחשבתי לידיד ממש טוב שלי.
אני פשוט מרגישה כל כך מבולבלת, החיים ממשיכים ואני מרגישה כמו
צופה מהצד. כמו מישהי על שפת נהר שבשנים האחרונות עושה ככל
שביכולתה כדי שלא תאלץ לקפוץ פנימה. וזה הצליח לי עד עכשיו די
טוב, תראה אותי- עוד מעט בת 17 וחצי בלי תעודת זהות, בלי
רישיון נהיגה, בלי אנשים קרובים מדי אלי, בלי כל חוש אחריות או
בעצם בלי כל סימן אחר לבגרות.
אני מרגישה עוד כל כך קטנה. כל כך לא מוכנה לחיים ואני כל כך
פוחדת מהרגע בו אני אאלץ להתחיל לחיות אותם במלואם אחרי שכל כך
הרבה זמן נמנעתי מכך.

יותר מדי קורה לי, עובר עלי שלא בשליטתי ושאני לא יכולה למנוע.
ואני מתמודדת עם זה כמו יען ממוצעת- טומנת את הראש בחול ופשוט
מחכה שזה יעבור.

רציתי להסביר לך למה כבר כל כך הרבה זמן נעלמתי בלי מילה- אתה
לא יודע כמה קשה היה לי לסרב לך. אתה לא יודע על פרץ הדמעות
שבא מיד אחר כך ותפס אותי לחלוטין לא מוכנה באמצע קניון הומה
אדם, אתה לא יודע שאני חולמת עלייך בלילות מאז- ואתה מחייך אלי
ואומר לי שהכל יהיה בסדר, ואין לי ברירה אלא להאמין לך כי
למרות הכל אני עוד מקווה שאני אתעשת ושזה לא יהיה מאוחר מדי
לחזור להיות חברה טובה ולא יותר- כמו פעם.

כי הבדידות הזאת- היא בדידות כפויה, והיא כואבת הרבה יותר בשל
כך. לדעת שאתה יכול להיות שלי, בכל רגע. שבשנייה שבה אומר לך
כן- אתה תעזוב הכל ותרוץ אלי. זה כל כך כואב לי.

אז למה בעצם לא? למה בעצם לא להגיד "לעזאזל עם הכל" ופשוט
להגיד "כן" ולקחת את הסיכון הזה?
אני לא יודעת בעצמי למה. אין לי מושג מה עומד מאחורי הסירוב
העקשן שלי, אני רק יודעת שבסופו של דבר ה"לא" שלי כואב הרבה
פחות מה"כן".

אז זהו, אני אומרת לך שלום עכשיו. בתקווה שתמצא מישהי שתבין
מיד על איזה אוצר ויתרתי- ולעולם לא תעזוב אותך. ואני רק מקווה
שלראות אותך מוצא אותה לא יכאיב לי יותר מידי.

באהבה-
רונה.