אני כותב עכשיו כי אני עייף בהיסטריה!
מרוב עייפות אני מתחיל להזות דברים,
מקווה שאלו רק הזיות.
אולי אלו פנטסיות ואולי משאלות...

מצייר לעצמי קווים צבעוניים
ועקומים כקווי מתארה של הגיטרה
בעזרת אצבעותי אני מוזג לעצמי עוד שמחה אופורית.
הזמן מעבד את שפיותו ואני משתף איתו פעולה,
זז מעכשיו לעוד מעט ובחזרה להיה (שלא נדבר על היו....)

הקווים ממשיכים לרדת ומצטיירים לנגד עיניי,
הופכים לדמות אהובה שדימיוני מקווה ליצור על אמת יום אחד.
דמות ללא צלם, דמות ללא פנים.
רק חיוך, שיער וגוף.

אני לא יודע איך להמשיך...

העייפות ממסטלת אותי וזורקת אותי לקונצרטים של
אומני ג'אז, להופעות של סופרים, לאופרות של פוליטיקאים
וחזרה למחשב.

פיקסל פיקסל אני מחפש על מסך המחשב.
עוד לא מצאתי אבל בטוח שאמצא.

מצייר לי ציור חדש, ריח רע של עגבניה רקובה.
קימורי גבה של אהובה לא קיימת
שלי.
אני חייב מישהו לאהוב, אני חייב את עצמי להפסיק לשנוא
את פה?