"בקיצור דניאל מה שאני מנסה לומר לך זה שמחר אתה לא תראה אותי
בביה"ס. מחר אנחנו לא נשב אחד ליד השני ונצחק על המורות ועל
עמית שיושב בפינה ומצחיק את כולם. מחר.... מחר אני כבר לא
אחייה.
אחרי שתקרא את המכתב הזה אל תבוא אליי הבייתה. פשוט תתקשר אליי
הבייתה ותבקש אותי. אני לא רוצה שתראה אותי אחרי שאני אתאבד.
ביי דניאל. נהנהתי מהזמן הקצר שלנו ביחד פה. אל תבכה עליי. חבל
הדמעות שלך...."

רשמתי את המכתב הזה והלכתי לבית של דניאל.
צלצלתי לו באינטרקום וביקשתי ממנו לרדת.

"היי רינת מה נשמע?" הוא שאל אותי.

"אני לא כל כך טוב. אבל עוד מעט הכל יהיה בסדר. כל הבעיות שלי
ייפתרו. אל תדאג לי".

הוא הסתכל עליי כלא מבין והמשיך הלאה כי חשב שאני בטח לא
מרגישה טוב ואני אקח אקמול והכל יהיה טוב.

"בסדר. מה זה מה שאת מחזיקה ביד שלך?" הוא שאל.

"זה מכתב בשבילך. אבל אל תפתח אותו עכשיו! תפתח אותו בעוד 15
דקות." ביקשתי ממנו. הוא אמר בסדר.

ואז נישקתי אותו על הלחי וחיבקתי אותו בחוזקה. אחרי שהרפתי
ממנו התחלתי לבכות.

"רינת קרה משהו?" הוא שאל.

"לא לא קרה כלום... סתם כמו תמיד. אני צריכה ללכת ביי דניאל."
אמרתי לו.

"ביי נתראה מחר בכיתה". הוא ענה.

חייכתי לו והלכתי הבייתה.

הלכתי למטבח ולקחתי צלחת, פרוסה של לחם, חמאה וסכין....

שמתי את הכל בחדרי ואז הלכתי להוריי והסתכלתי עליהם זמן מה.
הלכתי אליהם נתתי להם חיבוק קל ונשיקה.

ואז הלכתי לאחותי הגדולה לימור.

"לימור תודה על הכל. ואני מצטערת על זה שהייתי קרצייה כל השנים
האלה. אבל אל תדאגי זה לא ימשיך. אני אוהבת אותך לימור". אמרתי
לה וחיבקתי אותה בחוזקה.

"גם אני אוהבת אותך רינת." היא אמרה לי.

אחר כך נכנסתי לחדר שלי והרמתי את הסכין.
העברתי את הסכין הקרה  על האצבע שלי והעליתי אותה מעלה עד
לצווארי.

עמדתי מול המראה והסתכלתי על עצמי.
ואז בבת אחת חתכתי את אב העורקים שלי.

ראיתי את הדם שלי יוצא במהרה מגופי וזורם על ידיי ועל הסכין
שבידי.

ואז נפלתי וראיתי את כל חיי עוברים במהרה.
ואז הכל נגמר....