תסתמי כבר את הפה שלך ליאורה! אני כבר לא יכול, אני כבר לא
נושם, אני לא רואה לא חושב עשרים וארבע שעות ביממה רק את ואת
והפטפוטים שלך שנמשכים בלי סוף!
אני רוצה חופש אילנה, אני רוצה לברוח. את לא מבינה שלא מעניין
לי את התחת איזה יום היה לך בעבודה, או איזה דבר מגניב ראית
אתמול ברחוב, או התאוריות המטומטמות שלך והדעות השמאלניות
שכדאי לך לשמור לעצמך פעם הבאה שאת דופקת ביקור בשוק
פתח-תקווה?
זה לא שאני לא מסוגל לאהוב אותך, אין מישהי אחרת, זו פשוט את
סבטלנה, את משגעת אותי עם כל השטויות האלה, עם כל הדיבורים
חסרי הטעם האלה. למה אי אפשר לשבת ערב אחד בשקט מול הטלויזיה,
בלי לדבר. בלי להתווכח, בלי להתנשק, בלי לעשות שום דבר, רק
לשתוק, לראות טלויזיה ולאכול. את חונקת אותי, אני צריך את
המרחב שלי, כמו כל בנאדם.
אנחנו לא צריכים לדבר אליס, את לא רואה? זה לא אומר שמשהו לא
בסדר. זה לא אומר שאני כבר לא אוהב אותך. זה לא אומר שאת לא
מושכת אותי או שהדוגמנית המטומטמת בפרסומת מושכת אותי יותר. את
פשוט לא מעניינת אותי, מנטלית.
כבר למדתי לקבל את העובדה שאני לא אמצא מישהי שתשדר על אותו
גל. אם לעתים נדמה לי שמצאתי אותה, כמו מה שקרה לי איתך בהתחלה
סיגל, הקסם והגל מתפוגגים אחרי שנגמר על מה לדבר. כבר שמעתי את
כל סיפורי הילדות שלך, את כל התאוריות, את כל מה שהמוח שלך ספג
וחשב עליו והכין במהלך כל חייך. עכשיו רק נשארו הנושאים
היומיומיים המייגעים. אני חושב שאני רוצה להיות לבד עכשיו.
ללכת ברחוב לבד, בלי להחזיק ידיים עם אף אחד, בלי לעצור ליד כל
חלון ראווה, בלי לספוג ביקורת על כל דבר שאני עושה או עלול
לעשות או אולי חושב. בלי לזכור ימי הולדת. בלי להגיד לך מה
דעתי על זה, ועל זו, ועל משמעות החיים. נשבר לי שרה.

על מה רציתי לדבר איתך? אהה... כלום, סתם רציתי לשאול אותך אם
יש לך חופש ביום שישי.
ללכת לעשות קניות? לא לא, זה לא מפריע לי. אני תמיד נהנה
בחברתך.