הנה עברו כבר כמה שנים, ונדמה כאילו רק אתמול אמרת "תלבשי
מעיל, אם את לא רוצה להצטנן" או "תגמרי את המרק!", זה נראה
כאילו רק אתמול אמרת זאת.
ומה הטעם?! אני את עצמי שואלת, הזהרת אתה אותי מכל הרע והנה
הבט ותראה מהו גורלך.
קשה לאבד מישהו יקר אתה יודע, ואני לא כועסת עליך ואני לא
שונאת, כבר עברתי את השלב הזה כי גיליתי שיש משהו יותר קשה, כן
יש...
קשה לאבד מישהו יקר ולהבין זאת, להפנים!
להבין שבעצם לעולם לא אראה את פניך. ולעולם זה הרבה זמן,
"לעולם" זה לתמיד, לנצח!  יותר לא תצעק עליי כאשר אעשה דבר
רע, ויותר לא אזכה לחיבוק ממך... זו משמעות המילה "לעולם",
מילה קשה, מילה שצריכים למחוק מאוצר המילים.
ומה זה עוזר שאני באה לכאן כל שנה ומדברת אליך, הרי...
אני לא באמת מדברת אליך, אתה כבר לא קיים, ואיך אדע שאתה באמת
שומע?!
כל מה שאני רואה זה אבן עם שמך חרוט עלייה,ליד אלפי אבנים עם
שמות אחרים חרוטים עליהם, אז למה אני מדברת לאבן, או שבדרך
מוזרה אתה שומע.
למה היית צריך ללכת באותו יום לעבודה, להיכנס למכונית, לא
יכולת לוותר? בגלל אותו יום אני כאן כל שנה יושבת ומדברת
לאבן... שמה פרחים ומדליקה נר, אך כל השנים האלה לא בכיתי כי
לא באמת הבנתי... חשבתי שיום אחד מישהו ידפוק בדלת אני אפתח
אותה ואראה אותך, והיום כאשר הבנתי בכיתי עליך בפעם הראשונה.
                       
                               - ציפיתי ליותר-

ציפיתי שכל הדמעות שהצטברו בתוכי יפרצו החוצה אך זה לא היה
כך... בסך הכול דמעה אחת אולי שתיים זלגו לי על הלחי שבמהרה
ניגבתי.
כנראה שאני עדיין קצת כועסת עליך, אבל לא שונאת.
אני אצטרך להסתפק בזיכרונות, שישי כה הרבה, כל כך הרבה דברים
קטנים שעכשיו אני מבינה שהם הכי משמעותיים.

אז פה אנחנו נפרדים, ליד האבן, כי לעולם לא נתראה


ממני באהבה ובכעס אליך... מקווה שאתה שומע  25/01/05