פרוייקט הא'-ב' התקיים בפורום פאנפיקים בתפוז (קרדיט על
הרעיון מיה אחת). במסגרתו, כתבו הגולשים קטע קצר על פי מילה
נבחרת שהיתה הכותרת לסיפור. הקטעים פה הם הקטעים שלי ומי
שמעוניין בשאר (מוצלחים מאוד מאוד) מוזמן לחפש בפורום הנ"ל. יש
לציין שלא כתבתי לכל האותיות אבל יש לפחות קטע אחד לאות
בפרוייקט השלם
מצטערת שהאותיות לא לפי הסדר, אבל זה לא נורא קריטי

ורדים
פאנדום: פולמטאל אלכימיסט
דמויות: אד, אל ונינה.

עלי הורדים צנחו באיטיות מן השמים. כמה עשרות אלכימאים המומים
הביטו בהם כשמילאו את כחול השמיים בלבן-ורדרד. מחוץ לחומות
הרחבה ניסתה נינה לתפוס את הגזרים הרכים תוך שהיא יושבת על
כתפיו של אל, שנשמע שמח גם הוא. הוא רצה לחייך, אבל חליפות
שריון לא מסוגלות למחוות שכאלו...

אדוארד אלריק תמיד אהב ורדים, במיוחד אדומים. הורדים הזכירו לו
רגעים טובים שעברו עליו-כמו בחינת הקבלה לאלכימאים והימים בהם
הוא ואל הביאו את הפרחים האדומים ההם מהשדה הקרוב. טרישה תמיד
היתה מחייכת ושמה את שני הזרים באגרטל. היא מעולם לא זרקה את
הערימה הכמושה שהצטברה שם לפני שאד ואל קטפו לה חדשים. ורדים
גם גרמו לו לחשוב היום בו הכל יגמר: למרות שהדרך מלאה קוצים -
בסופה מחכה הפרס שניתן לאלו שיודעים להבליג על הדקירות ולעקוב
אחר הריח. אדומים? ובכן, הוא פשוט אהב את הצבע.


אד קיווה לחסוך מאחיו הקטן את הקוצים. הוא רצה למצוא איזה
צעיף-פלא שבו יוכל לעטוף את דרך החתחתים שמצפה לשניהם ולאפשר
לאלפונס להגיע, לבסוף, למקום בו יוכל להרגיש את מרקם העלים
כנגד אצבעותיו, לחוש במשב הרוח המכופף את הגבעולים ואפילו
לבכות במקרה שידקר. אם יצטרך, הוא-אדוארד- היה מוכן לעטוף את
הגבעול בגופו שלו. הקוצים לא יכאיבו לו-לא יותר מדקירות האשמה
שחפרה בו בעקביות. אחרי הכל, יש תמיד סיכוי שזה יצליח: העתיד
היה לפניהם, כל כולו נוצץ כעלי כותרת נוטפי טללים ומלא
אפשרויות כניצן.

כלב
פאנדום-הארי פוטר.
דמויות: סיריוס.

זה היה הרבה יותר פשוט כך: הוא הרגיש את נוכחות הסוהרסנים, שמע
את נשימתם המחרחרת ואת צעקות האסירים האחרים. הם, שכבר הסתכלו
על קו השפיות מצידו הלא נכון - וכל אלו חלפו מעליו. רגשות האשם
והנקמה אשר הפכו חלק ממנו הצטמצמו לכדי זנב שמוט והרצון לרדוף
אחרי עכברושים.
צורת האנימאגוס היתה הדבר שהציל אותו מתהום הנשייה הנקרא
אזקבאן. הוא נכנס בתור אדם צעיר ומוכה יגון ויצא, כעבור שתים
עשרה שנים, כשהוא פיכח יותר, חכם יותר ומוכן לעשות כל דבר כדי
להשיג את נקמתו. אבל כל זה יאלץ לחכות. אוויר הלילה החופשי -
אוויר שלא נועד לו, למעשה - היה קריר על פרוותו הרטובה והוא
ראה כל יצור קטן שזחל או עופף בסביבה והריח את חוף הים, את ריח
החול בו השתוקק לגעת כבר שנים.
לכן, סיריוס בלק - רך כף - המשיך לרוץ על ארבע בין הדיונות, רק
עוד קצת, ומילותיו הראשונות היו נביחות ארוכות אל אור הירח.

רעב
פאנדום: הארי פוטר
דמויות: רון והרמיוני

רון אהב ממתקים, מכל סוג, כל עוד היו מתוקים. הוא אהב את הקקאו
של צפרדעי השוקולד, את הקרמיות של השוקובולים ואת טעמם הטהור
של עטי הסוכר.
בחלוף השנים הוא גילה שיש דברים אחרים שאפשר לעשות עם הפה,
כאלו שטעמם מתוק אף יותר מכל דבר שאפשר לקנות בדובשנרייה. הוא
היה בן תשע ובת השכנים היתה גדולה ממנו בשנה. צחוקה דנדן כמו
פעמון כשנשקה לו מאחורי שיח פטל ביום קיץ חם.
ואז היתה הרמיוני, שהיתה מין סוכריית רחף ולקקן חומצי ומנטה-צח
ושוקולד מריר בעת ובעונה אחת. הימים הטובים הפכו את צעדו לקליל
בעוד הריבים איתה צרבו חור בבשרו והיא היתה שונה כל כך בכל פעם
שראה אותה: בוכה, צוחקת או רצינית. היא היה שקוע בה כמו פיסת
מרשמלו בכוס קפוצ'ינו לוהט.
למרות הכל היא מעולם לא שמה לב אליו. היא אהבה את הממתקים שלה
מתוצרת חוץ, כנראה, ולכן נהנתה לזרות מלח על פצעיו במכתבים
ארוכים ודיבורים.
בכל זאת, החליט רון, אולי יום יבוא והוא יהיה טוב מספיק. הוא
ימשיך לנסות. אחרי הכל, בלעדיה לא היה לחייו שום טעם.

סהר
פאנדום: הארי פוטר.
דמויות: רמוס לופין וסיריוס בלק

רמי בן השש אהב את הירח. זו היתה שמש שאורה היה רך וקריר, לא
שורף ומאכל ובוהק עד כאב עיניים. כשהיה מבוגר יותר, בן שמונה
ותשע, היה יוצא לשוטט בשעות הערב המוקדמות ברחובות המטופחים של
עיירת מגוריו, מביט באורות זהובים שנשפכו מתוך חלונות הבתים
ובשלוליות האור הכסוף על המדרכה. היתה זו השוטטות הלילית
שהפגישה אותו עם אדם-זאב בוגר בדרכו חזרה הביתה.

רמוס, בגיל אחת עשרה, תיעב את הירח בכל נימי נפשו. הגוף
השמיימי הארור הזה כמעט מנע ממנו ללכת להוגוורטס וכרגע מאלץ
אותו לשקר לאנשים היחידים שרצו להיות חבריו. הוא שנא את הלובן
הזוהר שהלך והתמלא, שנא את הפרצוף העגול המושלם בשמיים שהביט
בעולם בלעג אכזרי ושנא אותו בגוויעתו האיטית, שצורתה הזכירה לו
חרב מעוקלת הנחה על צווארו עד לאיבחה הבאה.

ירחוני, חמש עשרה, היה יוצא למדשאות כמעט בכל לילה לפני כיבוי
האורות. הוא היה מביט בשמיים, בחרמש הכסוף המתכסה באיטיות
העננים. לעיתים סיריוס היה מצטרף אליו - שניהם היו אז נשענים
על עץ ובעוד רמוס הסתכל למעלה, היה סיריוס מעביר את מבטו
מהמאור ברקיע למאור שלצידו, אם כי לעולם לא אמר דבר על כך.
השתיקה הנוחה והחברית לוותה בקולות הלילה ותנועת העננים.
בירח המלא רמוס לא זכה להביט לעיתים קרובות: צמרות העצים של
היער האסור היו סמיכות מדי ושלוליות אור רנדומליות האירו את
דרכו די הצורך. התרחשויות רבות כל כך על השבילים לפניו חסכו
ממנו את הצורך להביט למקומות רחוקים.

לפרופסור רמוס לופין בן השלושים ותשע לא היה זמן לשמיים. היתה
לו עבודה, עניינים שצריך לטפל בהם, תלמידים ואחריות. דברים כמו
הירח היו שוליים לחלוטין. למרות זאת, הוא לא אהב את הימים
שלפני הירח המלא: אלו כללו טעם מבחיל של שיקוי אל-זאב ופגישות
עם פנים שנואות מן העבר.

לאחר מכן, כשנשמעו דפיקות על דלתו ומהפתח ניבטו אליו עיניים
שנראו שמחות לראותו בתוך פנים רדופות מוקפות בשיער סבוך, הרבה
רמוס להרהר באותו הלילה: סיריוס היה איתו שוב, מביא איתו
זכרונות של שתיקה נעימה וימים טובים. מאוחר יותר, כשחברו צנח
על הספה בסלון כאילו התגורר שם מאז ומעולם, הביט רמוס מחלון
המטבח: האור הכסוף האיר את החצר האחורית המרוטה באופן שגרם לה
להיראות כמו ממלכת פיות מוזנחת. אמנם מלחמה עמדה בפתח אבל הוא
לא יכל שלא להרגיש רגוע, כמעט שמח. הסהר בשמיים הביט בעולם כבר
שנים רבות אך רמוס הרגיש כאילו העיניים היודעות מביטות היישר
אליו-קוראות אותו כמו ספר פתוח. לפני שסגר את הווילון נאנח
רמוס וגיחך בעצב לעצמו. בכל זאת, כשהביט שוב בשמיים, הרגיש
רמוס כי הסהר בשמיים לא היה אלא חיוכו הנעלם של חתול.

עיניים
פאנדום: הארי פוטר
דמויות: וולדמורט

הם היו חוזרים אליו, בלילות וברגעיו החלשים. אנשים לא חשבו
שללורד וולדמורט היו חלומות אך הוא בהחלט חלם, חלם עליהם.
בחלומותיו הם תמיד היו עומדים מולו: קרים, גאים, מלאי אומץ. הם
נלחמו בעוז ולעיתים אף הצילו עשרות במותם. אמהות מחבקות את
ילדיהן חיבוק אחרון, גברים המסיטים את מבטם לאחור פעם אחרונה
לפני הסוף, קבוצות של קוסמים המגינות על עיירות מוגלגיות. בונז
ומדואוז ומקינון ופוטר.
הם היו מביטים בו ומבטם היה מאה קללות הורגות. לו, שסבר שאין
גורל גרוע ממוות. עיניהם היו מלאות שנאה כתהומות השאול. ברגעי
ערותו לבשו גם פניו את אותה ההבעה- הוא רצה שקורבנותיו יראו,
אף לשניה, את חלומותיו הנוראיים ביותר בטרם יצטרפו אף הם
לרודפיו.
עפעפיהן של הדמויות בחלומותיו נעצמו מזמן, אך מבטם מלא התוכחה
לא הועם כהוא זה.

דעת
פאנדום: בשורות טובות
דמויות: קרולי ואזירפאל

אזירפאל מעולם לא נכנס לעדן. נכון, קיימות האמונות המטופשות
האלו על כך שמלאכים חיים בגן עדן וכו'. אבל ההוויה השמיימית
שלו שכנה במקום אחר-מעל האיזור עם החומה, השערים והחיות
שבפנים. אל הגן הוא יכול היה רק לנסות להציץ, מעל החומה,-אבל
הוא לא עשה זאת מכיוון שזו תהיה חטטנות מיותרת.
מסיבה זו הוא גם מעולם לא ראה את העץ שגרם את כל הצרות
מלכתחילה. הוא תמיד קיווה שיום יבוא והוא יהיה טוב מספיק כדי
לראות אותו. קרולי זכה. אמנם זה היה רק כדי לעשות מה שעשה, אבל
הוא ראה את העץ. בלילות אפלוליים במסבאות בספרד או טברנות
ביהודה העתיקה היה אזירפאל מבקש מהשד לתאר לו את העץ- עלים
מזהירים ופירות אדומים ומסקרנים כמו נזירה בחנות סקס. הו, זה
היה קל לתת לחווה פירות כאלו.
המלאך כמובן נשבע שלעולם לא יגע בפירות. היה זה חטא. איך התנסח
השד? שלט ניאון שאומר "תתרחקו". הוא החשיב את עצמו נבון מספיק.
בשביל מה להסתכן בזעם אלוהי כדי לברר אם הוא צודק? בכל זאת,
כשישב יום אחד עם קרולי על ספסל בהייד פארק, מביט בשד אוכל
דובדבנים (ששכחו מזמן כי היו בהם גרעינים) פעמה בו תחושה
מוזרה, מבולבלת. הוא לא התנגד כשהשד צחק באירוניה וזרק לעברו
של המלאך אשכול אחד. הוא אכל כמה ולמרות זאת, כשהושיט יד חוששת
אל עבר כתפו של השד-מושך את קרולי לעברו- לא הבין מדוע הוא
עושה זאת, והאם היה זה טוב או רע.

פאזל
פאנדום: הארי פוטר
דמויות: הארי

היו חלקים שאבדו.

התמונה המושלמת, אשר היתה ידועה בשם הארי פוטר, התמלאה בחללים
חסרים והחלקים שנוספו לא הצליחו להשלים את האובדן-

הוריו היו שתי חתיכות בקצות כפות הרגליים, כך זה התחיל.
הדארסלים נהגו להרחיב באיטיות את החלל שנוצר עם עלבונות, שנאה
והשפלה. הם הרסו את התמימות הילדותית ואת דמעות העצב.
לאחר מכן היו רון והרמיוני, שבנו באיטיות ובהבנה רגליים קטנות,
אחרות, ואיפשרו להארי לעמוד שוב וללכת. קווירל, באותה שנה, לקח
חתיכה ממרכז בטנו - היכולת לבטוח באנשים על פי תחושה ולקבל
דברים בלי לשאול.
טום רידל דווקא הוסיף חלק: פיסה קטנה באיזור האוזן שהזכירה לו
להקשיב לאנשים שהוא אוהב בטרם יהיה מאוחר מדי.
דראקו מאלפוי תרם את השנאה המרירה בקצה הלשון ולונה לאבגוד
לקחה חלק מקצה קודקודו, כדי להשאיר את הראש פתוח.
סדריק דיגורי נטל עימו את פיסת הקרקע היציבה מתחת לרגליו אך
השאיר במרכז גרונו של הארי את הקול להזהיר ולעמוד על שלו גם
כשהרוח הנגדית חזקה.
דולורס אמברידג' ניסתה לפרק את הרגליים החדשות, אך נכשלה. היא
לקחה ממנו את דמבלדור, האל מן המכונה, והותירה בו איש זקן
ועייף.
לורד וולדמורט לקח מהנער את את אושרו ומשפחתו היחידה אל מעבר
לווילונות חשוכים וקולות מלחשים.

הוא רק רצה למצוא את החלקים החסרים, למלא את החלל הריק בחזה,
בטרם יתפרק לחלוטין.