כאשר הכאב פוקד את כף הרגל, אין הוא מסתפק רק בה, הוא עובר
ומסביר עצמו לכל הגוף. לפעמים הוא מעיק גם על בית החזה. הנפש
היא זו שצריכה להתמודד אתו כי הוא סובב אותה בתנועת מלקחיים
ולא נותן לה לצאת מתוך עצמה ולסקור את הסביבה.

תחת פיסת שמים שבגן הציבורי פגשתי ילד קטן בסנדלים קרועים דל
בשר ומפויח פנים, רועה עלים יבשים נפולי עץ. מקל רועים לו על
שכמו עשוי ענף ותחת פניו המלוכלכים ברפש נבטת עצבות מנוולת.
הוא התנועע על רגליו הדקות מצד לצד ושר שיר רועים לעלים
היבשים.

ממול ישבה אישה בשמלת שנות הארבעים ותינוקה על ידיה, היא
הסתכלה למעשה הילד הקטן.

ניגשתי אליו והושטתי לו את חליל הרועים שלי שהיה צמוד אלי עוד
מימים ימימה.

הילד הסתכל עלי בבהלה לקח את החליל מידי ורץ אל עבר הספסל
הירוק שם ישבה האם עם התינוק. דמעות שזלגו מעיניי האם הרטיבו
את בלויי הסחבות שלבשה.

היא הושיטה שתי עיניה עייפות ימים והסתכלה אל האופק שמעבר
לראשי.

הפניתי כתפי אחור והלכתי אל מול פני האופק. עד היום אינני יודע
למה. גם אינני בטוח אם חיפשתי שם דבר מה או לא.