בפינת הרחוב ממש בעיקול, ישבה ילדה בת שמונה לערך. אל תנוכי
אוזניה המחוררים מחוברים עגילים מברזל. עשויים מטבעת דקה אליה
מחוברת פיסת ברזל שטוחה בצורה מלבנית.
שום קישוט לא היה על פיסת הברזל. אפילו כתמי חלודה נראו פה
ושם.
שאלתי אותה לשם מה היא יושבת באפס מעשה. אולי זקוקה לדבר מה.
השיבה לי: "לא באפס מעשה אני יושבת, אלא שאני רוצה שיראו את
העגילים החדשים היפים שלי".
מוזר חשבתי בלבי.
ליד הילדה היושבת ראיתי חנות צורפים. ליד הדלת הפתוחה דוכן
תכשיטים ועליו עגילים מסוגים שונים במחירים מצחיקים.
המוכר העייף הושיב את בטנו על ירכיו הפסוקות ודחף פיה של
נרגילה אל פיו. משקפיו דומה נוטים לפול נאחזים בקצה אפו ועיניו
כמו תקועות בעיניי לבל יפלו, מסמנות בצורה מעודנת על קופת ברזל
צהובה שעמדה על שרפרף.
סימנתי לו בראשי לשלילה. ניגשתי אל הילדה הקטנה ונתתי לה סכום
כסף לקניית עגילים חדשים.
שבוע לאחר מכן, עברתי באותו הרחוב. בפינת הרחוב ממש בעיקול
ישבה אותה ילדה בת שמונה לערך. אל תנוכי אוזניה המחוררים היו
מחוברים אותם עגילים מברזל, עם כתמי החלודה.
עיניו של בעל הנרגילה שאלו שוב את אותה שאלה.
סומק קל ,דומה, עלה בלחיי הילדה.
התחבאתי בתוך עצמי, ורגליי המשיכו ללכת.
נדמה לי שהקופסה הצהובה שעמדה שם, היתה היחידה מביננו שלא
הבינה דבר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|