שתי מילים. "ירו בי" וזהו, הקשר נדם.
הייתי בשירותים, בדיוק קראתי כתבה על הפרטת התחבורה הציבורית,
והכניסה הצפויה של אגד ודן למכרזים על זיכיונות חדשים. פתאום,
צעקה מהמירס: "ירו בי, ירו בי". לקח לי איזה חמש עשר שניות
לקלוט מה אמרו לי ומי עלה מולי.

אחרי שקלטתי הייתי במקום אחר לגמרי, פתאום הייתי שוב בגזרת
הר-חברון, חושש מאירוע חבלני. מצאתי את עצמי שוב במתקן חקירות
של השב"כ במזרח העיר, חושש שאחד הנחקרים יאבד את העשתונות על
המייג'ור. אחרי שלוש שנים בצבא, והנה זה תופס אותי עכשיו,
כמוקדן בחברת אבטחה פרטית. זה תופס אותי שוב, המשפט הזה: "ירו
בי".

שלא תבינו לא נכון, זה לא שהאמנתי שזה לא יקרה, הרי ככלות הכל
יש לחברה שומרים בכל מיני מקומות מסוכנים, אתם יודעים בשטחים.
אז ברור היה לי שמשהו יקרה איפשהו, מתישהו, לא?

מקומות מסוכנים? אני חושב שזו לא הגדרה טובה מספיק, הרי במצב
של היום איפה בעצם לא מסוכן? אפילו בחו"ל צריך להיזהר לא לסמן
את עצמך בתור ישראלי או יהודי. הם נמצאים בכל מקום המרצחים
האלה. בכל מקום, גם בתל-אביב.

"ירו בי" הוא צועק במירס, ואני אחרי עשר שניות, כבר מתחיל לקבל
טלפונים, תתקשר להוא, תמצא אותו, הוא בסדר? מה קרה? אני רוצה
לצרוח שיעזבו אותי בשקט, שהצלצולים האלה לא עוזרים לאף אחד,
שבגללם האמבולנס לא יגיע בזמן. אני עובד עכשיו באוטומט, עושה
טלפונים לפי נוהל שקבעתי לעצמי בראש כל-כך הרבה פעמים. תמיד
אני יושב וחושב, "מה אם?". מעביר בראשי מצבים דמיוניים ודרכי
תגובה, כשהמוח מוכן גם הנפש מוכנה. אני מתקשר למד"א דבר ראשון,
עולה מול הרבש"ץ, ומוודא שחטמ"ר בינימין מודעים לתקרית ושולחים
לשם ירוקים. אני מנותק מהתרחשות והמציאות, הכל וירטואלי
בשבילי, והאשה של הבוס מתקשרת מודאגת, שואלת מה מצבו? ואם בעלה
יצר איתי קשר? אני כמו שאמרתי כבר, נמצא באוטומט, מנותק רגשית
ושכלית מהאירועים. זו הדרך שלי להתמודד עם הדברים האלה, גם
כשהם רק בעיתון או בטלוויזיה. פיתחתי איזו יכולת מופלאה, יכולת
לראות את הדברים כאילו היו משחק מחשב, לא אמיתיים, לא חושב על
דברים יותר מדי. אם אני מתחיל לחשוב יותר מדי אני עלול להכיר
במציאות העגומה ולמצוא את עצמי חסר הגנה כנגד המציאות הנוראה
הזו. במובן מסוים, אני דומה מאוד לאנשים המאמינים, כמותם אני
שוקע בפנטזיות ועוצם עיניים למציאות המרה המכה בפני האטומות.

הכוחות כבר הגיעו לשטח האירוע, בחשמונאים, ואני לא מסוגל לשבת,
מנסה לברר את מצבו. "הוא פצוע בינוני, שתי פגיעות בחזה ושתיים
ברגליים". בינוני זה בסדר, לא? הוא יציב. העיקר שהוא בסדר.
אולי הוא יהיה משותק, אולי הוא קטוע רגל, אולי רק יהיה לא קשה
לנשום בשנה הקרובה. זה גם יכול להיחשב בינוני, כך לפחות
שמעתי.

רק ברגע שישבתי עם סיגריה, אחרי שחזרתי לסיים את העניינים
בשירותים, התחלתי לצאת איכשהו מאוטומט. התחלתי לעקל את מה שקרה
שם. ראיתי אותו לוקח את הסיבוב ופתאום, עולים עליו המפגעים. הם
רצו לחטוף את הרכב, והוא ברח, הם ירו בו והוא המשיך לנסוע עוד
כמה עשרות מטרים עד שנעצר. אני רואה אותו בבהירות, מתבוסס בדמו
בתוך המגנום, אוחז בפצעיו הפעורים, צועק במירס, מאבד הכרה.
כל-כך קרוב למוות הוא מופיע במוחי, ובשביל מה? בשביל שכר
מינימום? זאת אומרת, גם כך יש סיכוי לא קטן לחטוף איזה כדור
בדרכים או למות בפיצוץ באיזה קניון, אז למה לעלות את ההימור
ולשמור או לסייר ביישוב מסוכן  כזה?

כשהתחלתי לעבוד כאן, בחברה, הודעתי למנהל שאני, לא שומר ולא
מסייר בשום יישוב, רק מוקדן אני מוכן להיות. העיקרון שהנחה
אותי היה שהסתכנתי למען המדינה כבר מספיק בצבא, ומן הסתם לא
יעברו ימים רבים עד שאדרש לעשות כך גם במילואים. אז אין שום
סיבה שאני אסכן את חיי גם באזרחות שבניהם.

דורון הגיע לבית החולים, הבוס עלה מולי במירס והודיע לי שדורון
יהיה בסדר גמור. הוא קיבל שני כדורים ברגליים ושניים באזור
החזה, אחד חורר את הריאה הימנית ואחד החמיץ בסנטימטר או שניים
את אבי העורקים, ממש נס אם תשאלו אדם מאמין. אני, אני חושב שזה
מזל ולא יותר. מזל שהוא נסע במהירות שהוא נסע ולא קצת יותר
מהר, כי אז הוא היה מקבל את הכדור השני ממש באבי העורקים.

רגשות מעורבים אפפו אותי. הרגשה של סוף טוב לסיפור שהיה יכול
להיות טרגי יותר, והרגשה שזה בכלל לא נגמר. מחר זה יהיה מישהו
אחר, במקום אחר או ממש באותו מקום. מחר זה יכול להיות אני,
בדרך לירושלים, מכתים את הריפודים של האוטו, מחזיק את היד על
אחד הפצעים הפעורים, מאבד הכרה ואולי נכנס לתוך איזה קיר
בטון.



.