אתה זה שהולך, יותר נכון מרחף... נראה שלא איכפת לך מכלום,
נראה כאילו אין לך דאגות, אין צרות, רק אתה רק אתה והשלווה
שלך... כלום לא מזיז אותך מהמחשבות שמתרוצצות בך.
אפילו לא המכונית שכבר רבע שעה צופרת מאחורך.
אפילו לא קבוצת הילדים שעומדת באמצע הרחוב ולא זזה ומפריעה לך
לעבור.
אתה עומד ומחייך, נע לאט לאט, ידים בכיסים, כובע צמר על
הראש...
ואתה עומד ומחייך. פתאום אני קולטת את המבט שלך, אתה הרמת את
ראשך והבטת אלי. כל כך הופתעתי בהתחלה, עד שקלטתי שהוא באמת
מסתכל עליי!  אולי באמת? אולי סוף סוף...
וכל כך התרגשתי שלא ראיתי את הבחורה היפה שבאה מאחורך ונשענת
על כתפך, ומולה ממש מתחת לחלון שלי עומדת שורה של צלמים
מזיעים... ובמאי שמן שיושב על כיסא קטן וצועק קאט.